9 באוקטובר, ערב, ברכבת בדרכי חזרה לוינא
תנודות הרכבת חזקות, וחבל. כי מחר בוינא תתחולל סערה גדולה של מאורעות חדשים, ולא יהא סיפק בידי לרשום את הדברים.
והיום הזה היה רב־ענין.
[…]
[פגישה עם הדוכס הגדול מבדן]
[…]
והנה התחיל לדבר, לאחד שהושיבני כדרכו, בחביבות, על הכורסה כנגדו. אמרתי לו תודה על כל שעשה. הוא סירב בחיוך דק. מכתבו נשלח אלי בחמישי לחודש לוינא. עתה רוצה הוא להודיעני בעל־פה. ״הקיסר״, אמר לי, ״חקר את הענין מיסודו, והוא מלא התלהבות. אין במלה זו משום הגזמה. הוא נתפס לרעיון מתוך התלהבות. הוא מדבר בו ברוב התעוררות. אל נכון כבר היה מקבל את פני כבודו, כי יש אמון בו; אבל יש עתה דעה, כי מוטב לקבלו בקושטא ובירושלים (נראה, שהקיסר מסר לי את הדברים האלה על ידיו). ״מצב העיינים הוא, כנראה, טוב. מאת האדון פון מרשל[1] הגיעה ידיעה טובה, והרי בזה כבר יש משום הצלחה. הקיסר מאמין, שהשולטן יקבל את עצתו לפחות ברצון. הרי בשאלת כּרתים יכול היה השולטן להוָכח שכונותיו של הקיסר הן טובות. הקיסר נטל עליו את התווך והוא גם מלא ימלאנו. הוא מתיחס לענין בהתלהבות״.
[…]
הקשבתי לו, בדברו אלי ברוב אמון, אך בהתאפקות נאצלה מתוך רמזים לעת הגדולה ההיא. יש רגע, שבו נושך האדם את שפתו, כדי להיוָכח כי לא חלום הוא. כה דבר אחד מגדולי העת הגדולה של אשכנז עמי, העתונאי הפשוט.
אחר־כך התחלנו לדבר על הקשיים בפרטות.
[…]
***
[1] פון מרשל – הציר הגרמני באיסטנבול.
הרצל לדור 