הרצל האיש החי, אפשר ואפשר היה לפקפק בהרבה מדבריו ומעשיו… [אבל] … הרצל הדמות האידאלית, כמו שהוא הולך ונברא עתה לעינינו… מה נהדר יהיה מראהו ומה רב יהיה כוחו.
… הוא נתן לנו את עצמו בתור "נושא" ל"שירת התחיה", נושא שיוכל הדמיון להאחז בו בשביל לעשותו לגיבור לאומי עברי שבו יתגשמו השאיפות הלאומיות בצורתן האמיתית.
כך כתב "אחד העם" לאחר פטירתו של הרצל – הרצל החי ייצג דברים שאפשר להתנגד להם, אבל את הרצל המת יהפוך לסמל השאיפות הלאומיות ה"אמיתיות". ספק אם הרצל היה מופתע מהדברים או מרוחם, הרי הוא סבל מסילופים רבים כבר בחייו, ואת ספרו "אלטנוילד" הוא שולח לדרכו "דרך שִׂטנוֹת וזיופים".
עם השנים הלך והטשטש זכרו של הרצל, וכפי שחזה אחד העם, הוא הלך והפך לסמל ריק, שמאחוריו מסתתרים כל המתיימרים להניף את דגל הציונות, גם כאשר הם חולקים על עקרונות יסוד בחזונו של הרצל. ברל כצנלסון הזהיר כבר בשנת 1934:
יש לחשוש שהדור הבא לא ידע את הרצל בלתי אם כשם, כסיסמה, כדגל, לכל היותר כאגדה נאה. הפרַזה [התבטאות. אב"צ] הלאומית השטחית האופפת אותנו עלולה להפוך את מיטב נכסינו הרוחניים לגרוטאות ולרוקן מתוכנם את מיטב שמותינו.
במציאות הציונית אנו נתקלים לא פעם בסילוף דמותו של הרצל, סילוף בזדון או בחוסר-ידיעה. את הרצל מבקשים להציג כסמל הלאומיות המופשטת אשר אינה פונה "ימינה או שמאלה" (העיקר, כמובן, שמאלה!), אותה הלאומיות הכופרת בקשר העמוק שבין מצב האומה לבין היחסים הכלכליים והחברתיים בקרב האומה.
בשם הרצל מבקשים להשיא אותנו, כי הציונות "הצרופה" היא "נייטרלית" לגבי סדרי החברה, נתוּקה מכל בקשת שינויים ופתרון וכי כל ניסיון לאחד את בניית המולדת עם תיקון יסודי של סדרי החברה, וכל שאיפה להגביר בתוך המולדת הנבנית את יסודות העבודה והשיוויון והצדק החברתי – אינם אלא "שעטנז" ו"בגידה". אבל הרצל עצמו איננו אלא סתירה לתפיסה מזויפת זו.
הרצל ראה את "מדינת היהודים" כאחד המאמצים החשובים בריפוי נגעי העולם. הוא ראה את "מדינת היהודים" כבת-התקופה, משולבת במיטב החידושים הטכניים והתיקונים הסוציאליים של הדור. הוא לא קיבל את הקונצפציה הסוציאליסטית כמות שהיא, ועם זה היה מבקר קשה את המשטר הקיים, על עוני ההמונים ומצוקתם, על שפלותם ואיוַלתם של אילי הממון, על עלבון המחוננים ויהירות השליטים. בקונגרס השני הכריז: "אלה מקרבנו, הנכונים היום לתת את כל נפשם לזה, יצטערו אפילו על פסיעה אחת, אם יצלח הדבר ליסד רק חברה חדשה בלי שתהיה גם ישרה יותר." הוא שרצה שארץ הבחירה תהיה גם ארץ-העבודה, ובשמו מתימרים אלה הרוצים להפוך את ארץ-הבחירה לארץ הספסרות והשעבוד.
לא. נחטא להרצל ונחטא לציונות, אם הוא ישמש לנו רק שם נאה בלבד.
חזונו-חזוננו עוד דורש מאיתנו את ההידבקות בדמות הגדולה השופעת נחשוניות, דינמיות, טוהר, עשיה ללא ליאות, הוקרת כל רגע של פעולה בהווה ונטיית קו לבאות.
ואכן, מפעולתי החינוכית בשנים האחרונות, אני מגלה שוב ושוב את הבורות העמוקה בנוגע הן לדמותו והן לתוכן חזונו והגותו של הרצל, גם בקרב הציבור הציוני, ואפילו בקרב מוריו ומחנכיו. בשביל להבין היום מה במציאות חיינו נכנס בכלל תחת דגל הציונת, ובוודאי שעבור מי שרוצה לקדם את מטרותיו, יש להכיר אותו ואת כתביו הבסיסיים. הדבר בנפשנו. כדבריו של איש העליה-השלישית אליהו עמיצור:
מדינת ישראל קמה, להבדיל מכל המדינות האחרות בעולם – על בסיס הרעיון הציוני והודות לחבר אנשים אשר נטלו על עצמם להגשים את הרעיון – הלכה למעשה – בגופם ובנפשם. הבסיס למדינה וכל אשר קם בה – הוא האידיאולוגיה הציונית.
עם התרופף הבסיס ועם חבר המגשימים הפוחת והולך – גוברת והולכת סכנת התמוטטות הבניין הציוני כולו.
***
הרצל לדור 