הוא קיבלני בעמידה והושיט לי את ידו, אשר לא נשקתיה […] נדמה לי, כי בזה קלקלתי את יחסו

26 בינואר, רומא

אתמול נתקבלתי אצל האפיפיור[1]. הדרך כבר היתה ידועה לי, כי עברתי בה כמה פעמים עם ליפי.

עברתי על פני משרתים ״שויצרים״ הנראים ככמרים ועל־פני כמרים הנראים כמשרתים, על פני שרי־צבא ושלישים של האפיפיור.

הגעתי 10 רגעים לפני המועד ולא הייתי צריך כלל להמתין. דרך אולמים קטנים רבים הובאתי אל האפיפיור. להמשיך לקרוא

אני שמח שהסתלקתם מאוגנדא. אהבתכם לירושלים מוצאת חן בעיני

23 בינואר, רומא

היום קיבלני לראיון המלך[1].

[…]

מיד נקראתי. קודם הלך הקולונל וקרא את שמי לתוך הפתח — דומני שפתח את שני אגפי הדלת. באולם הראיונות בא המלך לקראתי בתלבושת של גנרל ובלי חרב והושיט לי את ידו, כשהוא מחייך בחביבות כמו למכר ישן. הוא קטן מאד, אך שכמו רחב ועמידתו צבאית מאד.

הוא הורה על כסא מרופד: ״ישים פה את כובעו!״

אחר כך ישב סמוך אלי על הספה, יותר נכון: הוא כאילו עף וצנח כילד. רגליו לא הגיעו אל רצפת החדר.

קטנות גופו היא, כנראה, מקור צערו של מלך זה, אשר בדרך כלל עשה עלי רושם שאיננו חסר חשיבות. הוא פיקח, משכיל מאד, חביב מאד וצנוע מאד. כשהוא יושב אין עוד בדעתו לעשות רושם עז. הוא העמידני במקום הנוח לי, ואכן שוחחתי שעה ארוכה באופן הטוב ביותר. אין בו שמץ התרברבות של הוד־מלכות. שיחתו חפשית ומחשבתו ערה מאד. להמשיך לקרוא

23 בינואר, רומא

[…]

בשעת הנסיעה בתוך רומא הישנה־החדשה עלה בדעתי הרעיון לבנות בירושלים רחוב, אשר רחוב־הגלות יקרא לו ואשר יאחד את כל סגנונות הבניה של כל הזמנים וכל האומות שישבנו בתוכן. יהא צורך לקבוע חוקת־בניה בשביל כל חלק לחלק של הרחוב הזה, ורק מי שיתחייב לבנות בסגנון אותו חלק יוכל לקבל בו קרקע (חינם?).

[…]

״איני רואה איך נוכל אנחנו לעשות איזו פעולה. כל עוד היהודים מכחישים את אלהות ישו אי־אפשר לנו לעמוד לימינם."

23 בינואר, רומא, 5 בבוקר במטה

[…]

ליפי הכניסני פנימה, נשק ידו של מרי דיל וַל והציגני לפניו. — כך פנה לצאת, נשק בשנית ובשלישית ליד הקרדינל ויצא.

מרי דיל וַל ביקש ממני לשבת ומיד פתחנו בשיחה ערה בצרפתית.

הסתכלתי בו היטב.

מרי דיל ול הוא בן 38 שנה, גבוה, זקוף, אריסטוקרטי. עינים יפות, גדולות שחומות, רציניות, תמות ושואלות, בתוך פנים שעודם צעירים וכבר רציניים.

ושער הצדעים כבר התחיל להכסיף.

הגדתי לו מבוקשי תמיכת הכסא הקדוש בעניננו. להמשיך לקרוא

התלוי, דל ומדוכא, סמל מצוקת האדם, השקיף מתוך הברונזה שלו על קירות־השיש האלה, על כל התכונה הממלכתית הזאת, המתפתחת פה בשמו

23 בינואר, רומא, 5 בבוקר במטה

השינה נעשית גרועה יותר ויותר.

אתמול בבוקר הייתי צריך ללכת עם ליפי אל הוטיקן. היה עליו לסדר כמה ענינים, וכבר היתה השעה 11:45, כשהגענו בכרכרתנו לפני Porta di Bronzo. כל השוערים והמשרתים מכירים אותו. כאיש כביר־כוח עלה במדרגות ועבר בכל האולמות של חברו רפאל. הוא הודיע על בואי למזכיר המדיני מרי דיל וַל והביאני אחר־כך אל חדרי־ההמתנה של האפיפיור והשאירני פה לבדי. בהיעלמו אמר לי: "עתה הולך אני-אל האפיפיור".

ההמתנה — שעה — לא ארכה לי בכל זאת. שעשעוני בואם וצאתם של המשמרות, השלישים, הכמרים והמשרתים בתלבושת המשי הדמשקאי האדום. כל הצבעים מכוונים יפה־יפה. פה פעלו הציירים הגדולים שבעולם. בחדר־ההמתנה הראשון, שבו ישבתי, עמדו על השטיח שני זקיפים, משועממים. גביהם מופנים אל צלב גדול ויפה של ארד, העומד על מדף ולצדו שני קדושי־ברונזה השרויים בתפלה. לאחר זמן מה מתחילים שני הזקיפים להתהלך בצעדים מדודים, כשהם מחזיקים את חרבותיהם במאוזן; הם מתהלכים הלוך ושוב. והנה הם עומדים במקומם, וגביהם מופנים אל הצלב.

באו גברות לבושות שחורים ואדונים לבושי פרקים וענודי אותות־הצטיינות. הם באו מאולם־ההמתנה השני, אשר את שטיחו האדום יכולתי לראות. הם באו מן האפיפיור.

ולכל זה סגנון של בית־מלכות.

והתלוי, דל ומדוכא, סמל מצוקת האדם, השקיף מתוך הברונזה שלו על קירות־השיש האלה, על כל התכונה הממלכתית הזאת, המתפתחת פה בשמו, שהתפתחה זה מאות בשנים.

אילו ראה זאת מראש בקראו בהיתלותו ״אלי, אלי״ — האם היה מותו קל או קשה יותר? — —

[…]

אין אני הולך אל הותיקן לחסות בצל כנפי אמונתו, אלא כמדינאי של עמי שלי!

22 בינואר, רומא

בבואי אל מלון קוירינל כבר חיכה לי הגרף ליפי ואישר לי את הידיעה אשר טלגרף לי לפלורנציה, כי הראיון אצל האפיפיור מובטח לי.

היום לפני הצהרים אראה את המזכיר המדיני מרי דיל וַל, ואולי עוד היום גם את האפיפיור.

ליפי אמר לי, כי הוא כבר הירבה לספר לשניהם עלי להמשיך לקרוא

אחרי חמישה רגעים אמר לי ליפי: "יבוא לרומא, אני אציגו לפני האפיפיור"

20 בינואר, בתא־הרכבת לפני פלורנץ

בוינא הייתי טרוד מאד עד הרגע האחרון. אחר כך נשמתי לרווחה 24 שעות בוניציא. יום שני שכולו תכלת.

בערב חשתי שעמום ללבוש סמוקינג לכבוד 1.5 האנגלים אשר בגרנד הוטל, ולכן הלכתי אל בית־השכר האוסטרי של בויאר.

בהיכנסי מצאתי חברה יושבת בפינה, ואחד מהם הפנה את ראשו כדי להסתכל בי. לא הכרתיו במבט ראשון. אחר כך בא מלצר ושאלני, אם הנני הרצל מוינא.

כדי לקיים שלוות נפשי היה בדעתי להגיד לא, אך אחר־כך נמלכתי והודיתי.

אז ניגש אל שולחני — הצייר והגרף האפיפיורי ליפי (Lippay).

וכך התחיל ענין, שאולי תוצאותיו תהיינה גדולות. להמשיך לקרוא