אם לא יכולנו להיות תמימי־דעים בפילוסופיה של ההיסטוריה, הנה בענינים מעשיים באנו לידי הסכם

2 במאי, וינא

שלשום, ב־30 באפריל, היתה לי שיחה גדולה ואולי הרת־תוצאות עם גולוחובסקי[1].

רק היום הגעתי לידי רשימת הדברים, כי מיד אחרי השיחה היה לי קונסוליום של רופאים, ואני נשלח בגלל מחלת־לבי למשך ששה שבועות לפרנצנסבד.

זה זמן רב חשתי עיפות, אך לא חדלתי מלפעול.

גולוחובסקי — זקן־צדעים שׂב, דיפלומטי למחצה ופיננסי למחצה, ועינים של תכלת עמוקה — עשה עלי רושם טוב יותר מכפי שצפיתי.

הוא ידע את עניננו, ידיעה שטחית ודיבר עליו בפרטות. להמשיך לקרוא

איטליה גם לא לקתה בשאלת היהודים, ודוקא משום כך תוכל ממשלתה להביא לעולם שרות גדול, בתתה את ידה לפתרון שאלה מעציבה זו

4 בפברואר, וינה

מכתב אל טיטוני[1]:

הוד מעלתו!

בעת הראיון, שכ׳ הואיל לכבדני בו ברומא, הזמינני לנסח את דרישת הציונים. הנני מרשה איפוא לעצמי להגיש לה. מ. את ההערות הבאות:

התנועה הציונית, שמייצגה הוא הקונגרס השנתי של צירים מכל הארצות, מטרתה ליצור בארץ־ישראל מקלט חוקי בטוח בשביל העם היהודי.

כנשיא הועד הפועל באתי בקשרים עם הממשלות המעונינות בשאלה זו. להמשיך לקרוא

אני שמח שהסתלקתם מאוגנדא. אהבתכם לירושלים מוצאת חן בעיני

23 בינואר, רומא

היום קיבלני לראיון המלך[1].

[…]

מיד נקראתי. קודם הלך הקולונל וקרא את שמי לתוך הפתח — דומני שפתח את שני אגפי הדלת. באולם הראיונות בא המלך לקראתי בתלבושת של גנרל ובלי חרב והושיט לי את ידו, כשהוא מחייך בחביבות כמו למכר ישן. הוא קטן מאד, אך שכמו רחב ועמידתו צבאית מאד.

הוא הורה על כסא מרופד: ״ישים פה את כובעו!״

אחר כך ישב סמוך אלי על הספה, יותר נכון: הוא כאילו עף וצנח כילד. רגליו לא הגיעו אל רצפת החדר.

קטנות גופו היא, כנראה, מקור צערו של מלך זה, אשר בדרך כלל עשה עלי רושם שאיננו חסר חשיבות. הוא פיקח, משכיל מאד, חביב מאד וצנוע מאד. כשהוא יושב אין עוד בדעתו לעשות רושם עז. הוא העמידני במקום הנוח לי, ואכן שוחחתי שעה ארוכה באופן הטוב ביותר. אין בו שמץ התרברבות של הוד־מלכות. שיחתו חפשית ומחשבתו ערה מאד. להמשיך לקרוא

הוא מושל כבר 13 או 14 שנים, ״אוהב ישראל״ זה. ומדוע לא עשה מאומה למען היהודים?

תוספת.

בנוגע למקומות הקדושים אמר ויטה:

״באיזה מרחק מן המקומות הקדושים רוצה הוא להתחיל בהתישבות? דומני, שאם ידעו כי היהודים קרובים מאד למקומות הקדושים יעורר הדבר זעזועים״.

"והמצב כיום, כשחיילים תורכים שומרים על הקבר הקדוש?" להמשיך לקרוא

"אני — (אחרי הקדמה זו התפלאתי לשמוע דברים אלה) — הנני ידיד היהודים״. (ואני חשבתי בלבי: אם כך — איך מדברים השונאים?)

ביום הראשון, 9 באוגוסט, יצאתי אל האיים אל ויטה.

הוא קיבלני מיד, אך לא היה חביב כלל. גבה־קומה, מכוער, מגושם, רציני, כבן 60. חוטם מקופל באופן משונה, רגלים משונות, משורבבות, שהוא צועד בהן באופן גרוע. בהיותו זהיר מפליוה ישב בגבו מול החלון, ואני הייתי מואר כולי. הוא מדבר צרפתית גרועה מאד. עיתים נאנח והתיגע למצוא את המלה הדרושה לו, עד כדי צחוק. אך כיון שלא עורר בי אהדה נתתי לו להיאנח.

הוא התחיל בשאלה מי אני (אחרי מכתב־ההמלצה!), וכאשר העמדתיו על זהותי והסברתי לו בקיצור את הענין — מנקודת־מבט ממשלתית — התחיל לנאום ארוכות :

״אל נא יגיד, כי זאת היא השקפת הממשלה. זוהי רק השקפתם של אנשים בודדים בממשלה. הוא רוצה להוציא את היהודים? האם הוא עברי? בכלל, עם מי מדבר אני?״

״הנני עברי והנני ראש התנועה הציונית״. להמשיך לקרוא

זוהי התקוממות המלחים נגד הקברניט שלהם. יעזור נא להגיע קודם אל הארץ, ומיד תחדל ההתקוממות. אך גם ההצטרפות לסוציאליסטים תחדל

10 באוגוסט, פטרבורג

רק היום, לאחר שסיימתי את העבודות התכופות ביותר, יכול אני לרשום פרשת פגישותי עם ראשיה של רוסיה כיום.

שלשום בבוקר — אצל פליוה. רגעים מעטים בחדר ההמתנה. חדר צנוע, שוערים מסוגננים יפה. עתים מופיע מין שוטר־חרש.

כחמשה רגעים אחרי השעה המיועדה לי הנני מתבקש להיכנס פנימה.

 

אדם בן 60, גדול, שמן מעט, בא לקראתי מהר, דורש בשלומי, מציע לי לשבת, מציע לי לעשן, מה שאני מסרב, ומתחיל לדבר. הוא מאריך מעט, ויש לי שהות להתרגל לפניו המוארים. אנו יושבים זה לעומת זה בכסאות מרופדים, שולחן קטן עומד בינינו. פניו רציניים, שערותיו לבנות, שפמו לבן ועיניו חומות עזות, וצעירות להפליא.

הוא מדבר צרפתית, לא מזהירה אך גם לא גרועה. פתח דבריו בא להסביר ולהאיר את הענין:

״הסכמתי לשיחה זו, אדוני הדוקטור, כפי בקשתו, כדי שנבוא לידי הבנה בעניין התנועה הציונית, שאדוני עומד בראשה. היחסים אשר יקבעו בין הממשלה הקיסרית ובין הציונות ואשר עשויים להיות, איני רוצה להגיד יחסי אהדה, אבל יחסי הבנה, תלויים בו״. להמשיך לקרוא

ישנו אמצעי לשכך מיד את מצב־רוחם המיואש של אנשינו המסכנים, והוא: שהוד מלכותו הצאר יואיל לתת לי ראיו

19 במאי, 1903

אל פליוה[1]:

להוד מעלתו

אולי ידוע שמי בתור מנהיג התנועה הציונית. המאורעות המעציבים של קישינוב[2] מכריחים אותי לאחוז בעט — אך לא למען בכות על לשעבר.

שומע אני ממקורות בני־סמך, שאת היהודים ברוסיה מתחיל לתקוף יאוש. מאמינים הם׳ כי מופקרים הם בלי מגן לאינסטינקטים האכזרים של ההמון. מכאן התוצאה, שהאנשים הבאים בימים הם אחוזי פחד משַׁתֵק בעסקיהם הכלכליים, והצעירים מתחילים להטות אוזן לתורות המהפכה. נערים בני חמש־עשרה או שש־עשרה, שאינם מבינים כלל את השגעון הריבולוציוני, שמטיפים להם, נתפסים לתורות־האלמות. להמשיך לקרוא