19 באוקטובר, אחרי הצהרים, שעה 3
בספינה ״אימפרטור ניקולאי II״ בים השיש.
[…]
נכנסתי בקומה זקופה. הקיסר בא לקראתי בתלבושת־הוּסַרים[1] כהה. עמדתי מלכת והשתחויתי עמוקות. הוא הלך לקראתי כמעט עד הפתח, הושיט לי את ידו. דומני, שאמר כי שמח הוא מאד, או מעין זה, לראותני.
אמרתי: "הוד רוממותו הקיסר, מאושר אני שזכיתי לכך".
[…]
קיויתי, שהוא יפתח בקלות בשיחה, ועל־כן עוד קצרה היתה נשימתי, כשדרש ממני לפתוח בדברי.
״במה עלי להתחיל, הוד קיסרותו?״
"במה שהוא רוצה", אמר בקורטוב לגלוג ונשען לאחוריו.
חזרתי איפוא על תוכן מכתבי אליו מאתמול, בקול רוטט למדי, ולבי פעם בחזקה אל צלעותי. בשעה זו הצטערתי על אשר בילוב, שלבו אינו עמי, מתענג בודאי על מבוכתי. בכל־זאת לא אמרתי שום דבר־שטות. רק בקולי היתה חרדה. אך בדברי על ענין חברת־הקרקעות והחסות הגרמנית, נענע בראשו במהרה וברצון, כהרגלו, יותר בעיניו מאשר בראשו.
הרי זו תנועה אפיינית עד מאד. הוא מתבונן במבט מלא ועז — הקיסר! — ואם איזו הערה או אמרה תיטב בעיניו, אומרות עיניו, בעוד פיו חשוק: בּנתּי לך — אישי אתה — הדברים ישרו בעיני.
[…]
הוא נכנס עד מהרה בשיחה והסביר לי, למה התנועה הציונית מתקבלת על דעתו. לדאבוני, הייתי שומע לא־חפשי, וגם אנוס הייתי לרכז את כל כוחי כדי להכין את התשובות על־רגל־אחת, ולכן לא נקבעו הפרטים בזכרוני. הוא דיבר כל העת על היהודים כעל ״בני מולדתי״, בטון לא ידידותי ביותר. אין הוא מטיל ספק, שבעזרת האמצעים הכספיים והחומר האנושי הנמצא בידינו, נצליח לבצע את ישובה של ארץ־ישראל. בשמעי את הדברים האלה הייתי מפוזר במקצת, מפני שהוכרחתי לציין את פעולתי, שעבודתי במשך שלוש שנים הפכה את המלה הבלתי־נודעה ״ציונות״ ל"מונח מקובל" שהקיסר הגרמני השתמש בו בפני ברהיטות.
״יש״, אמר, ״בין בני־מולדתו אלמנטים, שטוב היה ליישבם בארץ־ישראל. חושב אני, למשל, על הֶסֶן, שיש עם בין האוכלוסין מַלוי־רבית. אילו יצאו אלה עם רכושם אל המושבות להתיישב שם, היו מועילים יותר״. (כזו היתה בערך, כוונת דבריו).
התרגזתי בלבי שהוא מזהה את היהודים עם כמה מלוי־רבית, ופתאום. מתוך הרוגז, נתיישבה עלי דעתי ונאמתי נאום קצר נגד האנטישמיות, שפגעה בנו, האחרים, בלבבו ממש. מאד הוכאב לנו.
בילוב השגיח שאני תוקף ונאחז בהטחותי. הוא אמר, כי היהודים הם עתה כפויי־טובה לבית הוהנצולרן[1], שהם חייבים לו רוב תודות. אביו זקנו, אביו של הקיסר וגם הוד מלכותו עצמו, נטו תמיד חסד ליהודים, ועתה רואים את היהודים בכל מפלגות־האופוזיציה, אפילו בין המתנגדות למונרכיה. ״זינגר!״[3] מלמל הקיסר, שהקשיב לדברי בילוב באותות הסכמה. בילוב רמז, שהקיסר נפגע.
הסברתי, שאנו נוציא את היהודים ממפלגות־המהפכה. הקיסר העיר, כי הוא מאמין שהיהודים יסכימו לישוב ארץ־ישראל, אם ידעו שהוא פורש עליהם חסותו, כלומר, שבעצם אינם עוזבים את גרמניה.
בילוב הוסיף: ״ויש לקוות שהם יהיו משום־כך אסירי־תודה!״ אבל הוא העיר את אזני, שהיהודים העשירים אינם מסכימים לרעיוני. ״גם העתונים הגדולים אינם מסכימים לכך, ואפילו עתונו הוא עצמו. עליו להשתדל לרכוש לענין את אחד העתונים הגדולים״
עניתי: ״אכסצלנץ, אין זה אלא ענין של ממון. צר לי, בתורת סופר, שאני מוכרח להגיד כזאת״.
כוונתו של בילוב בטענה זו היתה ברורה. הוא ביקש לרמוז לקיסר, שאין כל כוח עומד מאחרי. בילוב אמר כל דבר התנגדות, חוץ מן המלה הזעירה ״לא״, שלא הרהיב, כנראה, לאמרה מפני שה־[4]Voluntas regis הוא "כן". בילוב אמר: ״כן, כן!״ — ״כן, אבל!״ — ״כן, אילו!…״ כל אלה ״לאוין" נסתרים.
אבל אני חשתי שנימוקי הולכים וגוברים, הואיל והקיסר היה כמעודד אותי בתנועות ובמבטים.
[…]
המשכתי, נוכח נענועי ראשו, וגוללתי את כל התכנית. דומני, שהבאתי את כל הנימוקים: את מסילת־הברזל הסיבירית של רוסיה, שהנה תיבת־פנדורה מלאת פגעים רעים בשביל אירופה, the shortest line to India וכו'. הכל, הכל. הוא הקשיב לדברי להפליא, לרגעים במתיחות ובהתאמצות גלויה, כשנגעתי בצורות־המִלְוֶה המסובכות, שהיינו יכולים להציע לתורכיה. אמרתי לבסוף:
״איני יודע — אם כה עקשן אני, אך הדבר נראה לי טבעי בהחלט!״
הוא נתן בי את מבטו השליט: ״גם בעיני!״
בילוב טען: ״כן, לו רק ירצו אלה כאן. אולי יבוא כבודו אל המיניסטרים.״ הוא עשה באגודלו ובאצבעו תנועה כמונה מעות. "כאן הרי כולם לוקחים".
הקיסר התנגד לכך בתנועת־יד קלה ואמר:
״הרי זה יעשה בכל־זאת רושם, אם הקיסר הגרמני ישים לב לדבר, יראה התענינות בדבר״.
(כאן היה לי הרגש של
יער־האגדה בדבר הפגישה עם הקַרְנִיחָד האגדי, שאמר בקול אדם: "אני הקרניחד האגדי"[5].)
הקיסר אמר עוד: ״סוף־סוף עודני היחיד הנאמן לשולטן. הוא מייחס לי ערך מסוים״.
הוא הביט שוב בשעון וקם ממקומו. אבל בראותו שאני רוצה לומר עוד דבר־מה, שאל: ״היש בפיו עוד שאלה?״
שאלתי בעמידה את השאלות המפורטות בענין הראיון בארץ־ישראל, הנאום וכו'.
הקיסר אמר: ״יכתוב נא את הנא
ום ויתננו על ידי בילוב. אני אעבור עליו אחר־כן יחד עמו… יגיד לי רק במלה אחת מה עלי לדרוש מן השולטן״.
"Chartered Company — בחסות גרמניה״.
״טוב! Chartered Company! ״ והוא תקע לי את ידו. בידו החזקה כשתים לחץ את ידי ויצא בראש כולנו בעד הפתח האמצעי.
[1] הוּסַרים – במקור מהונגרית – פרשים קלים.
[2] בית הוהנצולרן – משפחת אצולה גרמנית, ממנה באו מלכי פרוסיה, שלאחר איחוד גרמניה הפכו לקיסרי גרמניה.
[3] הכוונה לפאול זינגר, מנהיג הסוציאל דימוקרטים.
[4] לטינית – רצון השליט.
הרצל לדור 