אני שמח שהסתלקתם מאוגנדא. אהבתכם לירושלים מוצאת חן בעיני

23 בינואר, רומא

היום קיבלני לראיון המלך[1].

[…]

מיד נקראתי. קודם הלך הקולונל וקרא את שמי לתוך הפתח — דומני שפתח את שני אגפי הדלת. באולם הראיונות בא המלך לקראתי בתלבושת של גנרל ובלי חרב והושיט לי את ידו, כשהוא מחייך בחביבות כמו למכר ישן. הוא קטן מאד, אך שכמו רחב ועמידתו צבאית מאד.

הוא הורה על כסא מרופד: ״ישים פה את כובעו!״

אחר כך ישב סמוך אלי על הספה, יותר נכון: הוא כאילו עף וצנח כילד. רגליו לא הגיעו אל רצפת החדר.

קטנות גופו היא, כנראה, מקור צערו של מלך זה, אשר בדרך כלל עשה עלי רושם שאיננו חסר חשיבות. הוא פיקח, משכיל מאד, חביב מאד וצנוע מאד. כשהוא יושב אין עוד בדעתו לעשות רושם עז. הוא העמידני במקום הנוח לי, ואכן שוחחתי שעה ארוכה באופן הטוב ביותר. אין בו שמץ התרברבות של הוד־מלכות. שיחתו חפשית ומחשבתו ערה מאד. להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

בספר מדובר על חברה חדשה. מאמין אני, שכל העמים הולכים תמיד בדרך לחברה חדשה

5 באוקטובר

מכתב אל הדוכס הגדול מבדן דוכס נאור ונעלה! נסיכי ואדוני רב־החסד!

בזה הנני מרשה לעצמי להגיש להוד מלכותו ביראת־הכבוד את ספרי החדש "אלטנוילנד".

הרי זו מעשיה, שאני מספרה עמו ליד מדורות־המחנה, כדי לאמץ את רוחם של אנשי המסכנים בעת הנדידה. להמשיך לקרוא

רק חסרה לנו עד עתה האמונה בעצמנו. ביום שנאמין בעצמנו יבוא קץ מצוקתנו המוסרית

22 באוגוסט, אלט-אויסזה

שוב בא מכתב מאת לורד רוטשילד בהתנגדות ידידותית מיום 18.8, ואני עונה עליו לאמור:

לורד רוטשילד החביב!

קיבלתי בתודה את מכתבו החביב־המתנגד מיום 18 לח. ז. אין אני יכול להסכים, כי הישוב היהודי, שהייתי רוצה לכונן מוכרח להיות פעוט, חרדי ואי־ליברלי. שלוש שנים עבדתי כדי לענות על חשש זה וכדומה לו תשובה מקיפה.

תשובה זו היא בספר בשם ״אלטנוילנד״, שיופיע בעוד שבועות אחדים, ואדוני יהיה בין הראשונים אשר אשלח להם את ספרי.

אך דבר אחד רוצה אני להגיד כבר עתה. להמשיך לקרוא

מיד החלטתי להוציא לפועל את נסיונו של אופנהיימר

25 בינואר, וינא

אתמול קראתי ב״ולט״ את סוף המאמר של אופנהיימר[1]: ״התישבות יהודית״. ההתלהבות שבפסקה אחרונה, אותה השואה של נסיון — [2]Rahaline ברכבת־הנסיון החשמלית: Berlin-Zossen הקסימוני, ומיד החלטתי להוציא לפועל את נסיונו של אופנהיימר. אף כתבתי לו מיד להמשיך לקרוא

חש אני בסתיו שלי הממשמש ובא. נשקפת הסכנה, כי לא אניח אחרי לא מפעל למען העולם ולא רכוש לילדי.

30 בינואר

שלושה ירחים נגזרו מחיי, חתיכות־חתיכות, מתוך צפיה גדולה.

בראשונה הבחור …C, שסבב אותי בכחש, אחר כך בעלי התעשיה הגדולה עם עתונם. בינתים ניתקתי מן הרומן שלי, שכל כמה שאני עוזב אותו, הוא נעשה גרוע יותר ומעורר חשק פחות.

ועתה עלי לבוא ללונדון, רק אחרי שלושה שבועות אוכל לשבת אל שולחן־הכתיבה.

סואן הרוח בשבלים. חש אני בסתיו שלי הממשמש ובא. נשקפת הסכנה, כי לא אניח אחרי לא מפעל למען העולם ולא רכוש לילדי.

מגוחך לשוב אל הרומן יומים לפני הנסיעה. אך אני מתחייב לפני עצמי בהן צדק, כי אעשה זאת מיד לאחר שובי.