אם לא יכולנו להיות תמימי־דעים בפילוסופיה של ההיסטוריה, הנה בענינים מעשיים באנו לידי הסכם

2 במאי, וינא

שלשום, ב־30 באפריל, היתה לי שיחה גדולה ואולי הרת־תוצאות עם גולוחובסקי[1].

רק היום הגעתי לידי רשימת הדברים, כי מיד אחרי השיחה היה לי קונסוליום של רופאים, ואני נשלח בגלל מחלת־לבי למשך ששה שבועות לפרנצנסבד.

זה זמן רב חשתי עיפות, אך לא חדלתי מלפעול.

גולוחובסקי — זקן־צדעים שׂב, דיפלומטי למחצה ופיננסי למחצה, ועינים של תכלת עמוקה — עשה עלי רושם טוב יותר מכפי שצפיתי.

הוא ידע את עניננו, ידיעה שטחית ודיבר עליו בפרטות. להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

אחרי שיקול־דעת רב […] דחיתי בלבי את הצעתו של עלי נורי. אף כי כהן שב מקושטא בידים ריקות לחלוטין

10 באפריל, וינא

אחרי שיקול־דעת רב — לדבר על הענין איני יכול עם שום אדם — דחיתי בלבי את הצעתו של עלי נורי. אף כי כהן שב מקושטא בידים ריקות לחלוטין. הכריעה המחשבה, שאם העניו יכשל תבואנה פרעות נוראות ביהודי תורכיה.

עתה שואל אני את נפשי להמשיך לקרוא

את כהן ואת ליבונטין שלחתי לקושטא. אם הם ישובו "באפס מעשה" יבוא חיצו השני של טל: עלי נורי.

תשובה מאת טיטוני, מיום 16 במרץ: ״אי־אפשר אלא לסמוך שוב על חכמתו הרמה של מלכו הנעלה״.

(בנוגע למכתב אל השולטן).

את כהן ואת ליבונטין שלחתי לקושטא.

אם הם ישובו "באפס מעשה" יבוא חיצו השני של טל[1]: עלי נורי.

***

[1] לפי המסורת השוויצרית, אילץ המושל אוסטרי את וילהלם טל לירות חץ בתפוח שהוצב על ראשו של בנו. טל הכין חץ נוסף, אותו התכוון לירות במושל כנקמה במקרה שיחטיא.

אני רוצה לחשוב, אם בכלל אפשר לי להיכנס אפילו בשיחה בלתי־מחייבת לגבי ענין כזה

24 בפברואר, וינא

אתמול נתכבדתי בביקור משונה מאד. על כרטיס־הביקור, שנשלח אלי קודם אל הנ. פר. פר., היה כתוב: Ali Nouri Bey, Ex-Consul Géneral de Turquie.

הוא בעלה של "נסיכה תורכית" המרצה פה הרצאות על חיי הנשים בהרמונות התורכים.

הלשון הגרמנית הטובה שלו הפליאה אותי. הוא הסביר את הדבר: יליד שוידיה הוא. בהיותו בן י״ח בא לתורכיה, כבא־הכוח שטרוסברג, והתאשלם.

כיום הוא בן 41, מראה פניו כפני תורכי, בזקנו האדום ובמשקפיו הוא מזכיר את נורי בי השני, אך הוא חזק ממנו, ראשו שקוע עמוק בין הכתפים.

ההצעה שהגיש לי אתמול בביתי בין 9:30 ובין 12:30 היא זו:

להיכנס בשתי אניות מלחמה אל הבוספורוס, לירות ביילדיז, לתת לשולטן לברוח או לקחתו בשבי, להכריז שולטן אחד (מוּרד או רישד), אך להקים קודם ממשלה זמנית, — שתתן לנו את הצ׳רטר על ארץ־ישראל.

להמשיך לקרוא

הוא קיבלני בעמידה והושיט לי את ידו, אשר לא נשקתיה […] נדמה לי, כי בזה קלקלתי את יחסו

26 בינואר, רומא

אתמול נתקבלתי אצל האפיפיור[1]. הדרך כבר היתה ידועה לי, כי עברתי בה כמה פעמים עם ליפי.

עברתי על פני משרתים ״שויצרים״ הנראים ככמרים ועל־פני כמרים הנראים כמשרתים, על פני שרי־צבא ושלישים של האפיפיור.

הגעתי 10 רגעים לפני המועד ולא הייתי צריך כלל להמתין. דרך אולמים קטנים רבים הובאתי אל האפיפיור. להמשיך לקרוא

23 בינואר, רומא

[…]

בשעת הנסיעה בתוך רומא הישנה־החדשה עלה בדעתי הרעיון לבנות בירושלים רחוב, אשר רחוב־הגלות יקרא לו ואשר יאחד את כל סגנונות הבניה של כל הזמנים וכל האומות שישבנו בתוכן. יהא צורך לקבוע חוקת־בניה בשביל כל חלק לחלק של הרחוב הזה, ורק מי שיתחייב לבנות בסגנון אותו חלק יוכל לקבל בו קרקע (חינם?).

[…]

התלוי, דל ומדוכא, סמל מצוקת האדם, השקיף מתוך הברונזה שלו על קירות־השיש האלה, על כל התכונה הממלכתית הזאת, המתפתחת פה בשמו

23 בינואר, רומא, 5 בבוקר במטה

השינה נעשית גרועה יותר ויותר.

אתמול בבוקר הייתי צריך ללכת עם ליפי אל הוטיקן. היה עליו לסדר כמה ענינים, וכבר היתה השעה 11:45, כשהגענו בכרכרתנו לפני Porta di Bronzo. כל השוערים והמשרתים מכירים אותו. כאיש כביר־כוח עלה במדרגות ועבר בכל האולמות של חברו רפאל. הוא הודיע על בואי למזכיר המדיני מרי דיל וַל והביאני אחר־כך אל חדרי־ההמתנה של האפיפיור והשאירני פה לבדי. בהיעלמו אמר לי: "עתה הולך אני-אל האפיפיור".

ההמתנה — שעה — לא ארכה לי בכל זאת. שעשעוני בואם וצאתם של המשמרות, השלישים, הכמרים והמשרתים בתלבושת המשי הדמשקאי האדום. כל הצבעים מכוונים יפה־יפה. פה פעלו הציירים הגדולים שבעולם. בחדר־ההמתנה הראשון, שבו ישבתי, עמדו על השטיח שני זקיפים, משועממים. גביהם מופנים אל צלב גדול ויפה של ארד, העומד על מדף ולצדו שני קדושי־ברונזה השרויים בתפלה. לאחר זמן מה מתחילים שני הזקיפים להתהלך בצעדים מדודים, כשהם מחזיקים את חרבותיהם במאוזן; הם מתהלכים הלוך ושוב. והנה הם עומדים במקומם, וגביהם מופנים אל הצלב.

באו גברות לבושות שחורים ואדונים לבושי פרקים וענודי אותות־הצטיינות. הם באו מאולם־ההמתנה השני, אשר את שטיחו האדום יכולתי לראות. הם באו מן האפיפיור.

ולכל זה סגנון של בית־מלכות.

והתלוי, דל ומדוכא, סמל מצוקת האדם, השקיף מתוך הברונזה שלו על קירות־השיש האלה, על כל התכונה הממלכתית הזאת, המתפתחת פה בשמו, שהתפתחה זה מאות בשנים.

אילו ראה זאת מראש בקראו בהיתלותו ״אלי, אלי״ — האם היה מותו קל או קשה יותר? — —

[…]