רוצה אני לתת ליהודים היושבים בקרב כל העמים פינה אחת בעולם, אשר בה יוכלו לחיות בשלוה, אשר בה לא יהיו נרדפים, מתועבים ובזויים

13 בספטמבר, וינא

בין קטעי־העתונים המרובים הנשלחים מאת "ארגוס" מענין ביחוד זה המובא להלן. הראיון הוא מאת גברת  Lera, אשתו של איזה דיפלומט באמריקה הדרומית.

אָפייניות ביחוד דעותיו של נ… בּי.

מעניני היום.

שיחה עם שליח הציונות.

כידוע, הציונים הם יהודים החולמים על הקמת מלכות יהודה ובנין חומות ירושלים.

למעשה, עומדים כנראה בדרכם הרבה מכשולים. התורכים אל־נכון אינם נוטים להסתלק מארץ ישראל, ואם גם יעלה בידי מחוללי הציוניות להביאם לידי הכרה זו על-ידי נימוקים מצלצלים, הנה הנוצרים מכל האמונות יקומו כאיש אחד לדחות בשאט־נפש תחבולה כזו, שתמסור את המקומות הקדושים בידי רוצחי המשיח.

ואולם גם מספרם של הציונים הוא קטן; רובם של ״בני האלמנה״ בוחרים לבנות להם בארצות הגויים את קופות־הברזל של ירושלים של מעלה; רק בעלי־המסתורין הקשורים במסורת והמאמינים בביאת המשיח מבקשים להשיב את עמם אל ארץ הבחירה. להמשיך לקרוא

התנועה שלו, אשר ידעתיה היטב, מכילה רעיון בריא

2 בנובמבר, ירושלים

הבוקר לפני המאורע הגדול היה קדחתני במקצת. בעודי בכתונת־הלילה נתתי לידידי הוראות בעניין ההתנהגות בשעת הראיון. פרטים מגוחכים. לבודנהיימר אין מגבעת־ברק טובה. אחר־כך התרגשות בענין המרכבות, שהרי עלינו להגיע שמה במסע־תפארת[1].

ביקורים רבים שהם לטורח.

הכלר הטוב היה זה עתה פה. הוא קיבל עליו להמציא את התיק עם תמונות־המושבות לגרף אוילנבורג. אחר כך בירך אותנו בשם אלוהי אברהם, יצחק ויעקב, חבש את מגבעת־הצעיף הלבנה המתנופפת והלך לו. אנו סעדנו בשעה אחת־עשרה סעודה קלה, אחר כך התלבשנו. שנירר רוצה לתת לכולנו מעט ברום, כדרך שנוהגים עתה לעשות לפני שיוצאים למלחמת־שנים[2].

בשעה 1 ושמונה דקות.

כבר שבנו מן הראיון. להמשיך לקרוא

את העיר העתיקה עם קדשיה הייתי סוגר בקופסא […] ועל צלעות הגבעות בחוג רחב מסביב […] תשכון לה ירושלים חדשה

2 בנובמבר, ירושלים

[…]

אחרי הצהרים עלינו להר הזיתים.

רגעים גדולים. מה רב הוא אשר יתכן לעשות בנוף הזה. כרך כמו רומי, והר הזיתים עשוי לשמש יפה־נוף כמו הג׳יאניקוֹלוֹֹ[1].

את העיר העתיקה עם קדשיה הייתי סוגר בקופסא, כל מלאכה ומשא־מתן הייתי מוציא מתוכה, רק בתי־יראה ומוסדות־חסד ישמרו מבית לחומה העתיקה. ועל צלעות הגבעות בחוג רחב מסביב, אשר יוריקו בעבודתנו, תשכון לה ירושלים חדשה כלילת תפארת. להמשיך לקרוא

אם יבוא יום וירושלים לנו תהי, ואם עוד יהיה אז לאל ידי לפעול מה, יהיה מעשי הראשון — לטהרך

31 באוקטובר, ירושלים

אם אזכרך בימים הבאים, ירושלים, לא אתענג על זכרך. משקע מעופש של אלפי שנים מלאות חדלון-אישים, קנאות אפלה ואי־נקיון, שורר בתוך רחובותיך רעי־הריח. האדם היחיד, ההוזה החביב מנצרת, אשר היה פה כל הזמן, רק הועיל להרבות את השנאה.

אם יבוא יום וירושלים לנו תהי, ואם עוד יהיה אז לאל ידי לפעול מה, יהיה מעשי הראשון — לטהרך. להמשיך לקרוא

אני רק משקיף מן החלונות וירושלים נגלית לפני כעיר־פלאים […] בבואנו הנה תהי לאחת הערים היפות בעולם.

29 באוקטובר

[…]

בחום האיום נסענו אחר־כך ברכבת לירושלים. שעה שלמה ארכה היציאה בלבד מתחנת יפו. העינויים בתא־הרכבת הצר, הלוהט והמלא אדם, היו קשים מנשוא. בנסענו בדרך, בנוף השומם למעצבה, התחלתי קודח, וחומי וחולשתי גברו במידה שהפלגנו בנסיעתנו לתוך השבת. כי לחרדתו הגדולה של וולפסון נכנסנו מפני איחור הרכבת לתוך השבת. לאור הירח המלא הגענו ירושלימה. ברצון הייתי עובר את מהלך חצי השעה מבית־הנתיבות עד המלון; אבל האדונים עיוו את פניהם בספק, וכן אנוס הייתי להסכים ללכת העירה למרות עייפותי הקדחתנית. התנודדתי כראוי על משענתי, את זרועי השניה סמכתי פעם על וולפסון ופעם על שוּבּ[1].

על אף הליאות עשתה עלי ירושלים באבק-הלבנה, עם שרטוטיה הנהדרים, רושם אדיר. להמשיך לקרוא