אני שמח שהסתלקתם מאוגנדא. אהבתכם לירושלים מוצאת חן בעיני

23 בינואר, רומא

היום קיבלני לראיון המלך[1].

[…]

מיד נקראתי. קודם הלך הקולונל וקרא את שמי לתוך הפתח — דומני שפתח את שני אגפי הדלת. באולם הראיונות בא המלך לקראתי בתלבושת של גנרל ובלי חרב והושיט לי את ידו, כשהוא מחייך בחביבות כמו למכר ישן. הוא קטן מאד, אך שכמו רחב ועמידתו צבאית מאד.

הוא הורה על כסא מרופד: ״ישים פה את כובעו!״

אחר כך ישב סמוך אלי על הספה, יותר נכון: הוא כאילו עף וצנח כילד. רגליו לא הגיעו אל רצפת החדר.

קטנות גופו היא, כנראה, מקור צערו של מלך זה, אשר בדרך כלל עשה עלי רושם שאיננו חסר חשיבות. הוא פיקח, משכיל מאד, חביב מאד וצנוע מאד. כשהוא יושב אין עוד בדעתו לעשות רושם עז. הוא העמידני במקום הנוח לי, ואכן שוחחתי שעה ארוכה באופן הטוב ביותר. אין בו שמץ התרברבות של הוד־מלכות. שיחתו חפשית ומחשבתו ערה מאד. להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

לדאבוננו יש לנו חומר־התישבות נואש כזה, שאנו יכולים ללכת גם למקום, שהוא רע בשביל אחרים. אך מן ההכרח הוא שיהיה לנו בהתישבות הכוח־המעורר הכביר של האופי הלאומי

12 ביולי, אלט־אויסזה

בסוד גמור

אדוני פיליפסון[1] הנכבד!

את המכתב הראשון, שאדוני כיבדני בו, קרה מקרה מפליא, ולא הודעתיו לו תיכף, כי חפצתי להתישב קודם היטב בדבר.

אחרי הכשלון המעציב של תכניתנו אל־עריש—פּלוּזיוּם באתי לידי הכרה, שאנו אנוסים בכל־זאת, בגלל הצרה ההולכת וגוברת, לגשת למפעל־עזרה מקיף — אם לא בעבר תעלת־סואץ מזרחה, במקום אחר. בשמרנו בשלמות על תכנית ארץ־ישראל, שאין אנו יכולים לגשמה מיד, ובכל האופנים על בסים לאומי, עלינו ליצור מקום־מקלט מובטח על־ידי משפט גלוי. להמשיך לקרוא

רק חסרה לנו עד עתה האמונה בעצמנו. ביום שנאמין בעצמנו יבוא קץ מצוקתנו המוסרית

22 באוגוסט, אלט-אויסזה

שוב בא מכתב מאת לורד רוטשילד בהתנגדות ידידותית מיום 18.8, ואני עונה עליו לאמור:

לורד רוטשילד החביב!

קיבלתי בתודה את מכתבו החביב־המתנגד מיום 18 לח. ז. אין אני יכול להסכים, כי הישוב היהודי, שהייתי רוצה לכונן מוכרח להיות פעוט, חרדי ואי־ליברלי. שלוש שנים עבדתי כדי לענות על חשש זה וכדומה לו תשובה מקיפה.

תשובה זו היא בספר בשם ״אלטנוילנד״, שיופיע בעוד שבועות אחדים, ואדוני יהיה בין הראשונים אשר אשלח להם את ספרי.

אך דבר אחד רוצה אני להגיד כבר עתה. להמשיך לקרוא

"בתנאי זה הם יכולים להתישב בכל המדינות מלבד — בתחילה — בארץ־ישראל"

15 בפברואר, אחר־הצהרים

המהלך הראשון תם.

התוצאה בלתי־נוחה.

בשעה 11 באתי אל הארמון.

[…]

איברהים הודיע באגרת לשולטן, כי הנני פה.

אחר כך פתח בקלות בשיחה, שהכרתי מיד כי מוכנה היא.

הוא שאל למטרת הקונגרס הציוני. הסברתי להמשיך לקרוא

אל העמים יש לדבר בשפת־ילדים: בית, דגל, שיר הם אמצעי־ביטוי

10 ביולי

יש התנגדות מסוימת לבית הקונגרס בבזל, שאני רוצה כי מרמורק יכין תכנית להקמתו.

אני מקוה להתגבר על ההתנגדות. בית־היהודים בבזל יהיה חטיבה מיוחדת בשויצריה, וראשית כל סמל לישראל. אל העמים יש לדבר בשפת־ילדים: בית, דגל, שיר הם אמצעי־ביטוי.

אף מרמורק, אשר נטעתי בלבו את תכנית־הבנין, לא תפס את הענין להמשיך לקרוא

נתתי לו במתנה דגל־ציון. מגן־דוד עם ששה כוכבים בששת המשולשים.

10 ביוני

יום־ההולדת השביעי של האנס בני.

נתתי לו במתנה דגל־ציון. מגן־דוד עם ששה כוכבים בששת המשולשים. השביעי ממעל.

בשדה התיכון — אריה יהודה, על פי רישום של הצייר אוקין.

מגן דוד הרצל

בהסתגלותנו הסירונו מעלינו את סגולותינו הטובות

15 בדצמבר

הסתגלותם של היהודים.

בהסתגלותנו הסירונו מעלינו את סגולותינו הטובות, כי מומוסים לאומיים כאלה יש להם על-פי-רוב רק סגולות רעות.