עתה הענין בעיני כל־כך רחוק מהגשמה, שכבר הלכתי לבית־המשפט המחוזי ואני רוכש לי את אחוזת־הקבר

16 במאי

ענין־סיני היה כל־כך גמור בעיני, שלא חפצתי עוד לקנות קבר־משפחה בבית־העלמין הדבלינגי, מקום־מנוחתו הארעי של אבי. ועתה הענין בעיני כל־כך רחוק מהגשמה, שכבר הלכתי לבית־המשפט המחוזי ואני רוכש לי את אחוזת־הקבר מספר 28.

מודעות פרסומת

בספר מדובר על חברה חדשה. מאמין אני, שכל העמים הולכים תמיד בדרך לחברה חדשה

5 באוקטובר

מכתב אל הדוכס הגדול מבדן דוכס נאור ונעלה! נסיכי ואדוני רב־החסד!

בזה הנני מרשה לעצמי להגיש להוד מלכותו ביראת־הכבוד את ספרי החדש "אלטנוילנד".

הרי זו מעשיה, שאני מספרה עמו ליד מדורות־המחנה, כדי לאמץ את רוחם של אנשי המסכנים בעת הנדידה. להמשיך לקרוא

העולם חדל להיות בעיני דמיון, ואינו אלא רצון

13 במאי, קושטא

פה אני יושב איפוא לאחר חמש שנים באותו מלון רויאל, אפילו באותו חדר, שבו ישבתי יחד עם נבלינסקי בראשית הפרשה. מן החלון אני משקיף על פני ״קרן־הזהב״, שלא חל בה שינוי, כאדם אחר. היופי אינו נוגע לי עוד. העולם חדל להיות בעיני דמיון, ואינו אלא רצון. מפליא הדבר, כמה לובשת כל השקפת־העולם בלא־כוונה ובלא־יודעים צביון אחר, אם נכנסים לתוך [1]engrenage כפי שקרה אותי. להמשיך לקרוא

הקרובים אנו לפתרון? או שמא נשמע מיילדיז ״לא״ באלף רבתי?

3 ביוני, וינא

[…]

ועתה אני מצפה בכליון־עינים.

הקרובים אנו לפתרון? או שמא נשמע מיילדיז ״לא״ באלף רבתי?

אם כזאת תהיה התשובה, אמשיך בחיבור הרומן שלי ״אַלטנוילנד״ כי אז תכניתנו אינה אלא עתיד ורומן.

עיני מלאו דמעות בראותנו את הרוכבים הזריזים והאמיצים האלה

29 באוקטובר

עלי עוד לרשום את הקורות למן שלשום, עת יצאנו את ראשון־לציון. לפני הצהרים עזבנו את ראשון. מרחק כחצי שעה משם נמצא כפר־היהודים ואדי אל חנין[1]. שם קיבלו את פנינו כל התושבים. ילדים שרו; זקן הגיש לי פת ומלח ויין, פרי אדמתו. אנוס הייתי לבקר כמעט בכל בתי האכרים.

נסענו הלאה. גדוד פרשים השתער לקראתנו לפני מושבת רחובות להמשיך לקרוא

אם המשלחת לארץ־ישראל תצליח, תהא העבודה הקשה ביותר עשויה

19 באוקטובר, אחרי הצהרים, שעה 3

בספינה ״אימפרטור ניקולאי II״ בים השיש.

[…]

זוהר־שמש נהדר בנמלה של קושטא. חשתי גם הרגעה מסוימת בדרוך רגלי על סיפון האניה הרוסית. הן לא ידעתי, וגם עד שעה זו אינני יודע, איך יקבלו התורכים את הענין הזה, שלבש עתה צורה של ממש. לפני איזמיר היה גם הדבר לא רחוק בעיני, שהשלטונות התורכים שם, אשר קיבלו ידיעות על בואי, יקבלו פני. גם היום, ב־21 באוקטובר, בים האֶגֵיאִי, עוד מלא הייתי אי-בטחון בנוגע לכל הצפוי לנו. אתמול, באיזמיר, ביקשתי לי עתוני המקום, כדי להוָדע מתוכם אם הסוכנות הטלגרפית מודיעה על ראיוני. לא נמצא בהם דבר. להמשיך לקרוא