התלוי, דל ומדוכא, סמל מצוקת האדם, השקיף מתוך הברונזה שלו על קירות־השיש האלה, על כל התכונה הממלכתית הזאת, המתפתחת פה בשמו

23 בינואר, רומא, 5 בבוקר במטה

השינה נעשית גרועה יותר ויותר.

אתמול בבוקר הייתי צריך ללכת עם ליפי אל הוטיקן. היה עליו לסדר כמה ענינים, וכבר היתה השעה 11:45, כשהגענו בכרכרתנו לפני Porta di Bronzo. כל השוערים והמשרתים מכירים אותו. כאיש כביר־כוח עלה במדרגות ועבר בכל האולמות של חברו רפאל. הוא הודיע על בואי למזכיר המדיני מרי דיל וַל והביאני אחר־כך אל חדרי־ההמתנה של האפיפיור והשאירני פה לבדי. בהיעלמו אמר לי: "עתה הולך אני-אל האפיפיור".

ההמתנה — שעה — לא ארכה לי בכל זאת. שעשעוני בואם וצאתם של המשמרות, השלישים, הכמרים והמשרתים בתלבושת המשי הדמשקאי האדום. כל הצבעים מכוונים יפה־יפה. פה פעלו הציירים הגדולים שבעולם. בחדר־ההמתנה הראשון, שבו ישבתי, עמדו על השטיח שני זקיפים, משועממים. גביהם מופנים אל צלב גדול ויפה של ארד, העומד על מדף ולצדו שני קדושי־ברונזה השרויים בתפלה. לאחר זמן מה מתחילים שני הזקיפים להתהלך בצעדים מדודים, כשהם מחזיקים את חרבותיהם במאוזן; הם מתהלכים הלוך ושוב. והנה הם עומדים במקומם, וגביהם מופנים אל הצלב.

באו גברות לבושות שחורים ואדונים לבושי פרקים וענודי אותות־הצטיינות. הם באו מאולם־ההמתנה השני, אשר את שטיחו האדום יכולתי לראות. הם באו מן האפיפיור.

ולכל זה סגנון של בית־מלכות.

והתלוי, דל ומדוכא, סמל מצוקת האדם, השקיף מתוך הברונזה שלו על קירות־השיש האלה, על כל התכונה הממלכתית הזאת, המתפתחת פה בשמו, שהתפתחה זה מאות בשנים.

אילו ראה זאת מראש בקראו בהיתלותו ״אלי, אלי״ — האם היה מותו קל או קשה יותר? — —

[…]

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s