הוא קיבלני בעמידה והושיט לי את ידו, אשר לא נשקתיה […] נדמה לי, כי בזה קלקלתי את יחסו

26 בינואר, רומא

אתמול נתקבלתי אצל האפיפיור[1]. הדרך כבר היתה ידועה לי, כי עברתי בה כמה פעמים עם ליפי.

עברתי על פני משרתים ״שויצרים״ הנראים ככמרים ועל־פני כמרים הנראים כמשרתים, על פני שרי־צבא ושלישים של האפיפיור.

הגעתי 10 רגעים לפני המועד ולא הייתי צריך כלל להמתין. דרך אולמים קטנים רבים הובאתי אל האפיפיור.

הוא קיבלני בעמידה והושיט לי את ידו, אשר לא נשקתיה.

קודם אמד לי ליפי, שזאת היא חובתי, אבל לא עשיתי כן.

נדמה לי, כי בזה קלקלתי את יחסו, שכן כל הבא אליו כורע ונושק לפחות את היד.

נשיקת־יד זו גרמה לי דאגות רבות. שמחתי מאד כשנפטרתי סוף־סוף מענין זה.

הוא ישב על כסא שאפשר להשען עליו, מין כס־מלכות לענינים שכיחים. אותי הזמין לשבת סמוך לו, והוא חייך בידידות ובצפיה.

התחלתי: הנני מודה להוד קדושתו על החסד שהואיל לקבוע לי את הראיון הזה.

אך הוא אמר ברוב חיבה: ובעונג.

התנצלתי על הלשון האיטלקית הגרועה שלי, אך הוא אמר: לא, הוא מיטיב מאד לדבר, אדוני האציל.

על פי עצתו של ליפי, ענדתי בפעם הראשונה את סרט המדג'ידיה. לכן כינה אותי האפיפיור כל הזמן [2]Commendatore.

הוא כומר כפרי טוב ומגושם, שאפילו בואטיקן עוד נשארה בו הנצרות כעניין חיוני.

הרציתי בקצרה על מבוקשי. אך הוא ענה — אולי ברוגזה, משום אשר לא נשקתי את ידו:

לא, אין אנו יכולים להמליץ על תנועה זו. לא נוכל לעצור את היהודים מללכת ירושלימה — אבל להמליץ עליהם לא נוכל. ירושלים, אם גם לא היתה תמיד קדושה, הנה נתקדשה על־ידי חיי ישו הנוצרי (הוא לא אמר Gesu, אלא באופן ויניציאני: Jesu). אני, כראש הכנסיה, איני יכול לומר דבר אחד. היהודים לא הכירו באדוננו, ולכן אין אנו יכולים להכיר בעם היהודי.

כך נתגלע שוב הסכסוך בין רומא, שבשמה דיבר הוא, ובין ירושלים, שבשמה דיברתי אני.

בראשונה ניסיתי בדרכי שלום. השמעתי את פתגמי על אקסטריטוריאליזציה, על res sacrae extra commercium. הרושם לא היה רב.

Gerusalemme אינה צריכה לשוב לידי היהודים.

״והמצב כיום, אב קדוש?״

"יודע אני, כי לא נעים הדבר שהתורכים מחזיקים במקומותינו הקדושים. עלינו לשאת זאת באורך רוח. אך אי־אפשר לנו לסייע ליהודים להשיג את המקומות הקדושים".

אמרתי, כי נקודת־המוצא שלנו היא מצוקת היהודים וברצוננו להימנע מן השאלות הדתיות.

״כן, אבל אנו, אני כראש הכנסיה, איננו יכולים להימנע. יש שתי אפשרויות. או שהיהודים נשארים באמונתם ומחכים לביאת המשיח, אשר אלינו כבר בא, שהם כופרים באלהות ישו, ואין אנו יכולים לעזור להם. או שהם הולכים לשם בלי כל דת. ואז ודאי שאיננו יכולים לתמוך בהם.

דת ישראל היתה הבסיס של דתנו; אך היא נתבטלה על־ידי תורת ישו שבאה במקומה, ואין אנו יכולים להכיר בהמשך קיומה. היהודים, שהיו צריכים להיות הראשונים להכיר בישו, אינם מכירים בו עוד היום״.

על שפתי ריחפו המלים:

״כך יקרה בכל משפחה. המשפחה אינה מאמינה בבני המשפחה״. תחת זאת אמרתי: ״אולי הפחדים והרדיפות לא היו האמצעים המתאימים ללמד את היהודים״.

אך הוא השיב, והפעם היה נהדר בפשטותו:

״האדון שלנו בא בלי כוח. עני היה. הוא בא בשלום, הוא לא רדף איש. הוא נעזב אפילו על־ידי השליחים. רק אחר כך גדל. רק אחרי שלוש מאות שנה התפתחה הכנסיה. ליהודים היה פנאי לקבל את אלמותו בלי לחץ, אך גם היום אינם עושים זאת״.

״אבל, אב קדוש, רע, רע מאד ליהודים. אין אני יודע, אם הוד קדושתו יודע את כל היקפו של המצב העגום הזה. דרושה ארץ לנרדפים אלה״.

״אם מן ההכרח שזו תהיה Gerusalemme ?״

״אין אנו דורשים את ירושלים, כי אם את ארץ־ישראל, את אדמת החולין״.

״אין אנו יכולים לתמוך בזה״.

״האם ידוע לו, אב קדוש, מצב היהודים?״

"כן, עוד ממנטואה. תמיד קיימתי יחסים טובים גם עם יהודים, זה מקרוב באו אלי בערב שני יהודים. הרי יש עוד יחסים אחדים מלבד הדת: יחסי נימוס ויחסי חסד וצדקה. את אלה אין אנו שוללים מאת היהודים. הרי אנו גם מתפללים בעבורם: כי לבם יֵאור. דוקא היום חוגגת הכנסיה חגיגת בלתי־מאמין, שבדרך לדמשק קיבל את האמונה האמיתית באורח פלא. אם אדוני יבוא לארץ־ישראל ויישב את עמו, נכין אנו כנסיות וכמרים, כדי להטביל את כולם".

הגרף ליפי שלח להודיע כי הוא מחכה, האפיפיור הרשה לו להיכנס. הגרף כרע, נשק לידו, וגם ספר על פגישתנו ״הנפלאה״ בבית־הבירה של בויאר בויניציה. הפלא היה, שבתחילה רצה ללון בפדואה, וכך נפגשנו, ואני הבעתי את הרצון לנשק את רגל האב הקדוש.

האפיפיור עשה תנועה לשמע הדברים האלה, כיון שלא נשקתי גם את ידו, ליפי הוסיף לספר, כי הבעתי הוקרה לתכונותיו העדינות של ישו. האפיפיור האזין, הריח כפעם בפעם טבק וניקה את חטמו במטפחת־כותנה גדולה ואדומה. בכלל, הקו החביב ביותר, שגם עורר בי ביותר רגשי יראת־הכבוד, הוא הפשטות הכפרית.

[..]

הגיע הזמן שנפרד מאתנו. ליפי כרע לפניו זמן רב ולא יכול להשביע עצמו בנשיקת ידו. אז ראיתי כי אכן האפיפיור אוהב את הדבר הזה. אך גם בשעת הפרידה רק לחצתי את ידו בחמימות והחויתי קידה עמוקה. הראיון נמשך כ־25 רגעים.

***

[1] האפיפיור פיוס העשירי – כיהן משנת 1903 עד מותו בשנת 1914. נחשב לאפיפיור שמרן.

[2] איטלקית – אביר מפקד. תואר לחבר במסדר הכבוד האיטלקי.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s