אני שמח שהסתלקתם מאוגנדא. אהבתכם לירושלים מוצאת חן בעיני

23 בינואר, רומא

היום קיבלני לראיון המלך[1].

[…]

מיד נקראתי. קודם הלך הקולונל וקרא את שמי לתוך הפתח — דומני שפתח את שני אגפי הדלת. באולם הראיונות בא המלך לקראתי בתלבושת של גנרל ובלי חרב והושיט לי את ידו, כשהוא מחייך בחביבות כמו למכר ישן. הוא קטן מאד, אך שכמו רחב ועמידתו צבאית מאד.

הוא הורה על כסא מרופד: ״ישים פה את כובעו!״

אחר כך ישב סמוך אלי על הספה, יותר נכון: הוא כאילו עף וצנח כילד. רגליו לא הגיעו אל רצפת החדר.

קטנות גופו היא, כנראה, מקור צערו של מלך זה, אשר בדרך כלל עשה עלי רושם שאיננו חסר חשיבות. הוא פיקח, משכיל מאד, חביב מאד וצנוע מאד. כשהוא יושב אין עוד בדעתו לעשות רושם עז. הוא העמידני במקום הנוח לי, ואכן שוחחתי שעה ארוכה באופן הטוב ביותר. אין בו שמץ התרברבות של הוד־מלכות. שיחתו חפשית ומחשבתו ערה מאד.

יש אשר דיברנו שנינו בבת אחת, כדי בך היתה שיחתנו(צרפתית) ערה.

ואמנם, השיחה קפצה מענין לענין, ועתה, ביום המחרת, אין ביכלתי למסור אותה כסדרה.

סיפרתי לו כל הדרוש, והוא דיבר על כל מה שאפשר, למשל:

״אצלנו אין הבדל בין יהודים ונוצרים. היהודים יכולים להגיע לכל, והם גם מגיעים לכל. הצבא, המשרות, אפילו דיפלומטיה — הכל פתוח לפניהם. בפרלמנט יש 18 — אף־על־פי שמגיע להם אולי ציר אחד, ואולי רק חצי־ציר לפי מספר האוכלוסים. כמעט בכל מיניסטריון יושב יהודי — עתה לוצטו. קודם היה הגנרל אוטולנגי, וכן וולמבורג. על משרות נמוכות אין כלל לדבר. אנו בעצמנו נותנים ליהודים דריסת־רגל בתחום הדיפלומטיה״.

״גם אמריקה, Sire״.

״אני חושב על ממלכות אירופה. אצלנו, היהודים הם איטלקים גמורים״ (הוא הזכיר הרבה שמות). ״אין הפלייה בשום מקום. רק בעיר אחת: בליבורנו. מפני שהם שם עשירים יותר מדי. אך אין לכך כל ענין לדת, וכדומה. כל זה אינו אלא bêtises (שטויות)״. הוא הירבה להשתמש במלים ״bêtises״, ״imbéciles״[2], בהברה איטלקית נמרצת. ״אותו אדון שראהו יוצא ממני הוא השני שבא לראות אותי במשך ארבע שנים״.

אחד כך עברנו — איני יודע איך — לעניין ארץ־ישראל.

הוא אמר: ״אני מכירה היטב, הייתי שם כמה פעמים. גם בעת שנרצח אבי[3]. הארץ היא כבר יהודית מאד. היא מוכרחה לעבור לרשותכם. זוהי רק שאלת זמן. כאשר יהיו לכם שם חצי מיליון יהודים״.

״אין נותנים להם להכנס, Sire!״

״שטות, הבקשיש יענה את הכל״.

״אך אין אני רוצה בכך. מפעלנו הוא השקעת כספים. השבחה; ואין אני רוצה לעשות זאת כל עוד הארץ אינה לנו״.

הוא צחק ואמר פתגם איטלקי מעין: ״כן, זוהי השבחה בביתם של אחרים״.

״ראשית רוצה אני לרכוש את השולטן״.

המלך אמר: ״הדבר היחיד המשפיע עליו הוא הממון. אם תבטיחו לו תמורת עמק הירדן את מחצית ההכנסה ימסור אותו לידכם״.

״כן, אבל אנו צריכים לאבטונומיה״.

״זאת לא יחפוץ לשמוע. הוא אינו סובל מלה זו״.

״אני אסתפק בתוכן, הוד מעלתו!

אפשר לקרוא לכך כל שם שרוצים. לבסוף ארשה לעצמי להגיד את אשר אני מבקש מאת חסדו!״

הוא צחק: ״טוב, שומע אני!״

אני מראה לו את מכתבי פליוה והדוכס הגדול, כדי להוכיח כמה כבר התקדם העניין.

בהגיעו בקריאת מכתב פליוה אל המקום הסודי הוא אומר בחיוך:

״לא אספר מאומה. [4]Sono una tomba״.

משסיים לקרוא אמר:

״זוהי הצלחה גדולה. תמה אני על שנתנו את זה בידו״.

את תוכן מכתבו של הדוכס הגדול תרגמתי לו כדרישתו, לפי שהוא מתקשה בגרמנית. הוא למד שפה זו רק מפי המחנכת ולא היטב.

אני מסביר לו הכל ומבקש לבסוף:

"Sire, התיווך האישי שלו אצל השולטן יכול לעזור לנו הרבה. יכתוב אליו מכתב!"

הוא ענה: ״הייתי עושה זאת ברצון רב; אך הרי אין אני רשאי לעשות מה שלבי חפץ. אילו הייתי מבטיח עתה לו דבר־מה ואחר כך לא הייתי מקיים את הבטחתי — הרי זה היה בנגוד לדרכו של ג'נטלמן. עלי להימלך תחילה. ידבר גם עם טיטוני (מיניסטר החוץ). אני אראה אותו הערב ואכין אותו לביקורו. אני רק מבטיח לו את רצוני הטוב, אך לא את המעשה״

שוב שוחחנו על ארץ־ישראל. סיפרתי לו על תכניותי לעתיד, על ״אלטנוילאנד״. הוא ביקש את הספר, ואם אפשר — לא בגרמנית. אם יצטרך לקרוא אותו בגרמנית תכבד עליו המלאכה. דיברנו על הירדן, על תעלת ים המלח. הוא העיר: ״אך לאן ילד המלח?״

אמרתי: ״פנטסיה טכנית״.

ושוב דיברנו על השולטן.

הוא אמר: ״אני מכירו. הוא פיקח״.

אני: ״אך הוא חששן. הוא מפחד מפני כול״.

הוא: ״הוא חושש לעורו. הוא מפחד שמא ירצחוהו. הוא חושד בכול״.

פתאום נסבה השיחה על שבתי צבי, שאת קורותיו הוא יודע היטב. והוא סיפר לי את הדברים האלה:

״לאחד מאבות אבותי, לפני אחד עשר או שנים עשר דורות, קרל עמנואל היה שמו, היו קשרים סודיים עם שבתי צבי. הוא רצה להיות מלך במוקדון, בקפריסין, באיזה מקום שהוא, הוא היה מטורף במקצת, אך היו לו רעיונות גדולים.

אחר כך דבר על משיחים (בבדיחת־דעת) ושאל אם יש עוד יהודים המחכים לבוא המשיח.

. ״כמובן, הוד מלכות, בחוגים הדתיים. בחוגי המשכילים והמלומדים חדל, כמובן, דבר זה״.

ואז נתברר, כי בתחילה חשב שהנני רב.

"לא, לא, הוד מעלתו, התנועה היא לאומית בהחלט". וכדי לבדח את דעתו סיפרתי לו, כי בהיותי בארץ־ישראל נמנעתי מלרכב על אתון צחורה או על סוס לבן, כדי שלא יציקו לי באמונת המשיח, הוא צחק.

מה עוד?

הוא סח לי איך השתדל הגנרל אוטולנגי פעם אחת לשוא למצוא ״מנין״ לתפילה בניאפול.

הוא דיבר על היהודים באריטריאה, בסין וכו'.

הוא אמר, כי הגזע העתיק מענין אותו מאד.

״אך באים הנה גם יהודים הנעשים עצבניים, כשמזכירים את המלה יהודי. אותם אין אני אוהב. אז מרבה אני דוקא לדבר על יהודים. אני אוהב רק יהודים שאינם חפצים להתראות כאחרים״.

מה עוד?

הסברתי לו את תכנית־סיני הראשונה שלי.

אחר כך — את אוגנדא.

הוא אמר: "אני שמח שהסתלקתם מאוגנדא. אהבתכם לירושלים מוצאת חן בעיני. גם ההתנקשות בנורדאו מוצאת חן בעיני, אף על פי שנעשתה על־ידי מטורף ושוטה. אך היא מעידה על האהבה לרעיון. בעיני ראיתי את היהודים בוכים אצל הכותל המערבי. לפני שראיתי בעצמי חשבוני שזוהי קומדיה. אבל לא כן. לא פושטי יד — אנשים כמוהו בכו".

אחד כך דיבר על הסנהדרין של נפוליון[5] משנת 1806 (כמדומני, 1804). לקח חלק גם אוטולנגי אחד, משה אוטולנגי מפדואה.

״לנאפוליון היו מחשבות על החיאת האומה היהודית, Sire״.

״לא, הוא רק רצה לעשות את הפזורים בכל קצוי תבל לסוכניו״.

״זהו רעיון שמצאתיו גם אצל צ׳מברלין".

״הרעיון פשוט מאד״.

לבסוף הזכרתי גם את הרעיון הטריפוליטני שלי: "לכוון את עודף ההגירה היהודית לטריפוליטניה בשלטון החוקים והמוסדות הליברליים של איטליה".

"אבל זהו גם ביתם של אחרים" אמר.

״אך חלוקת תורכיה הלא בוא תבוא, הוד מלכות״.

"מתי? אמנם, עם כעם ישראל יכול לחכות גם מאה שנה. אך הוא ואני לא נהיה אז בחיים".

וכך דיברנו עוד רבות, מה שכבר נשכח ממני. כה רבו הקפיצות בשיחה.

בשעה 12 ורבע נפרד ממני. יש לו משהו לעשות. ושאשלח לו את הספר. "וכשיראה שוב את רומא, יַראה נא את עצמו"

הוא ליוני עד הדלת והושיט לי את ידו. בשעת הפרידה חזרתי ואמרתי: ״איטליה יכולה לעשות הרבה בשבילנו, כי השולטן ירא את איטליה״.

הוא עמד שקוע במחשבות. ״האם זוהי דעתו? אולי יבוש מפנינו. — ידבר עם טיטוני. איני יכול להבטיח לו דבר מוחלט. אבל כל תורכי אשר אראה אדבר עמו על הענין שלו״.

שוב לחיצת יד, בת־צחוק, ואני בחוץ.

***

[1] ויטוריו עמנואלה השלישי – מלך איטליה בשנים 1900-1943.

[2] צרפתית – "טפשים", "שטויות"

[3] אומברטו הראשון, מלך איטליה – נרצח ע"י מתנקש אנרכיסט במהלך ביקור בעיר מונזה ב 29.7.1900.

[4] איטלקית (מקורב) – הם קבר.

[5] הסנהדרין של פריז – אסיפה של הרבנים היהודים בצרפת שהקים נפוליאון בשנת 1806, על מנת להתאים את ההלכה לחייהם של היהודים כאזרחים ברפובליקה הצרפתית.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s