הנני טרוד בצרותיהם של אחי, אך לא כשוביניסט או קנאי מוגבל

מכתב אל קירייב:

הוד מעלתו,

ירשני לעורר בלבו את זכרי לטובה.

עוד מבזל שלחתי לו אות־חיים קל: את המחזה החדש שלי, שהוצג בתיאטרון הממלכתי בברלין. לא יכולתי להיות בעת הצגת־הבכורה של ״סולון בלידיה״[1], מפני שבאותו זמן נתכנס הקונגרס הציוני שלי בבזל.

ביותר אני מבכר את הספרות על הפוליטיקה. ובפגשי בדרך עבודותי ונדודי אדם שאני רוצה למצוא חן בעיניו — מה שיקרה לעתים רחוקות — הנני מטריד אותו בספרות שלי. יקבל נא הוד מעלתו התנצלות זו.

[…]

בשובי מבית־הנתיבות אחרי נסיעת הגברת אחותו, אמר לי כבודו מלים מספר על היחס שבין הנצרות והיהדות, ודברים אלו העסיקו את מחשבתי מאז. לא היתה אתי אז תשובה מוכנה, אך דומני שמחשבותינו נפגשות.

הנני טרוד בצרותיהם של אחי, אך לא כשוביניסט או קנאי מוגבל.

אולי אפשר להוכיח זאת על־ידי רעיוני להוציא מן הכלל את המקומות הקדושים ולעשותם ל־[2]res sacrae extra commercium gentium. זה יהא סמל רב; וחלומות עתיקים מאד יתגשמו.

[3]La Gerusalemme liberta.

***

[1] סולון בלידיה – סיפור קצר של הרצל משנת 1900, אותו עיבד למחזה בשנת 1903.

[2] לטינית – קודש שמחוץ לתחום המסחר.

[3] ירושלים המשוחררה. שם יצירתו של טורקבטו טסו.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s