לפי הסברי סטיפנס, דרושים בכל יום רק שנים או שלושה מיליון מטרים מעוקבים של מים, ואלו […] אפשר לתת בלי שום פקפוק

28 במרץ

[…]

מלון Shepheards. לפנות ערב ערכתי בקור יחד עם סטיפנס, שהצליח, כפי שנדמה לי, יותר מכל הביקורים עד עתה. היינו אצל סיר הנבורי בראון, סגן־מיניסטר לעבודות צבוריות. סיר הנבורי, העומד לפרוש מכהונתו, התגודד בימי שבתו האחרונים בקהיר בספינת־קיטור על הנילוס. בקרנוהו בתוך houseboat זה. אנגלי נעים, נבון ושקט, בן חמשים ומשהו. סטיפנס הסביר לו את הדברים ואני הקשבתי בשתי אזני. אמנם לא הבנתי הרבה מן הענינים הטכניים, אך הספקתי ללמוד במידה שאוכל לקחת חלק בשיחה בלי לדבר דברי שטות. לורד קרומר כבר הקדים ונמלך בסיר הנבורי, כיון שהמומחה העיקרי, סיר ויליאם גרסטין[1], הוא עתה במומבסה. אך קרומר דיבר עם סיר הנבורי על שטח כביר מאד — 50,000 קילומטרים מרובעים — בשעה שהם אינם אלא 250. סיר הנבורי הודיע כי בשביל השטח שדיבר עליו קרומר אי אפשר להקצות מים. לפי הסברי סטיפנס, דרושים בכל יום רק שנים או שלושה מיליון מטרים מעוקבים של מים, ואלו, סבר סיר הנבורי, אפשר לתת בלי שום פקפוק. זוהי נקודה של נצחון, ואליה רוצה אני להסב תשומת לבו של קרומר. אך אני, הפייטן לשעבר, המה לבי עוד יותר עקב האווירה באותו houseboat על הנילוס בשעת שקיעת השמש מאחורי תמרים במרחק הריחני. פה דיברו שני מהנדסים אנגלים בלשון הטכנאים החדישה על תהומות־מים של הנילוס האגדי, שיש להעביד מהן לארץ הצחיחה של היהודים השבים למולדתם. ואם זמן־מה לא הבינותי סוד שיח מספריהם וחשבונותיהם, השקפתי מצוהר התיבה אל היאור השחום, השוטף לו כבימי משה רבנו, עליו השלום.

28 במרץ

בשעה 9:30 באה הודעה טלפונית מאת לורד קרומר, שאבוא מיד. אותה הודעה קיבל גם גולדסמיד. לקחתי אתי גם את סטיפנס.

קרומר קיבל אותנו בפנים חמורות, אך לא באי־חביבות. הוא נסה לפנות בעיקר אל גולדסמיד. אך אני קבעתי את מקומי במושב הראשון המגיע לי ליד שולחן־הכתיבה. השיחה היתה קצרה ומעשית.

קרומר הודיע, שעלינו לדרוש עתה אה הזכיון מאת הממשלה המצרית. (הוא פקד על גרינברג לפנות אל עורך־דין. גרינברג הזניח את הדבר. העבודה שאנו מתחילים בה עתה כבר היתה צריכה להיות מוגמרת).

שאלתי אם טוב שנקח את Mc Ilwraithe, שהוא היועץ המשפטי של הכדיב?

לא, עורך־דין.

בקשתי את הלורד שיציע לנו עורך־דין מתאים. הוא הציע את Carton de Wiart.

סטיפנס תקן את שגיאתו של קרומר בנוגע לגודל המישור וכמות־המים הדרושה.

קרומר עוד העיר, כי מתן הזכיון מצריך עוד חדשים אחדים אך אם אני רוצה, יכול אני לשלוח את הדין־וחשבון ללונדון.

והוא נפרד מאתנו.

גולדסמיד קבל את הסברי קרומר בשביעת־רצון גמורה.

***

[1] סר ויליאם גרסטין, מהנדס בריטי יליד הודו, היה המפקח הכללי על ההשקיה במצרים, תת-שר לענייני עבודות ציבוריות, וחבר מטעם ממשלת בריטניה בדירקטוריון תעלת סואץ.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s