״חצי־האי סיני, ארץ־ישראל המצרית, קפריסין״. והוספתי: ״האם הוא מסכים?״ הוא שקל בדעתו בחיוך וענה: ״מאד!״ זה היה הנצחון

5 ביולי, לונדון

כאשר נסעתי מפה היה הלילה מן הקודרים ביותר בחיי. בשובי הנה אתמול היה זה אחד הימים המוצלחים ביותר.

[…]

בשעה 12:45 נסעתי לניו־קורט אל רוטשילד. עיכוב הכרכרות לפני Mansion House ישר בעיני, כי לא חפצתי להקדים. בשעה אחת בדיוק עברתי את השער וצויתי להודיע על בואי לאיל־הבנקים והובאתי אל חדר אשר מראהו היה מסחרי ביותר.

ארגזים עם דוגמאות של סחורות בפינות החדר וכו'.

לא חכיתי אפילו רגע וכבר בא כבוד הלורד, ג'נטלמן אנגלו־יהודי זקן, שמראה פניו טוב.

ישבנו ברוחה זה לעומת זה ליד השלחן והוא התחיל להרצות את הבליו.

יש לו עינים יהודיות גדולות וחביבות ואזניו כבדו מאד משמוע.

ייראה הדבר משונה, אילו רשמתי כאן כל דברי־ההבל שהוא פיטפט בבטחון רב. ב-Alien Commission יושבים שני חמורים, אמר הוא. אֶבאנס גורדון ואינני־יודע־מי עוד. ארנולד ויט אף הוא חמור, לדעתו.

באנגליה לא תהיה אנטישמיות לעולם וכו'. בצרפת היה הענין אחר וכו'.

הוא אינו מאמין בציונות. (דברנו בתחלה מעט אנגלית ועברנו לגרמנית).

הוא אינו ציוני. לעולם לא נקבל את ארץ־ישראל וכו'. הוא אנגלי ורוצה להשאר אנגלי. הוא ״רוצה״ שאגיד לועדת־הזרים כך וכך, ולא אגיד כך וכך.

נלאיתי שמוע. עוד קודם הפסקתיו פעמים אחדות בהערות־בינים. עתה החילותי להגביה כל כך את קולי על קולו, עד שמתוך תמיהה סגר את פיו.

״אני אגיד לועדה מה שטוב בעיני ומה שהוא לפי הכרתי. זה הרגלי מאז ומעולם, וכה אעשה גם הפעם.

לא נכון הוא, כי הממשלות מתנגדות להתישבותנו בארץ־ישראל. השפעתי במישרים על גרמניה ורוסיה שיתיחסו באהדה לעניננו. ואני סבור, כי אנגליה לא תתנגד. בחצר השולטן הנני אדם רצוי״.

הוא השיב: "כן, מובן שהשולטן נוהג עמו בסבר פנים יפות, מפני שהוא ד״ר הרצל מן ה׳נויאה פריאה פרס'."

״לא נכון״, צעקתי. ״לנויאה פרייאה פרסה״ אין שום שייכות לזה. המול״ים הם שונאים־בנפש לתכנית היהודית שלי. המלה ציונות לא נדפסה עד היום הזה ב״נויאה פרייאה פרסה״. עם השולטן לא נשאתי ונתתי בכלל בשום דבר הנוגע ל״נויאה פרייאה פרסה״.

[…]

ועוד אמר, כי ארנולד ויט וגורדון הזמינוני כעד נאמן, כדי להישען עלי ולהגיד : ״הנה ד״ר הרצל, שהוא בודאי היהודי המעולה בעולם׳ והוא מודיע כי היהודי אינו יכול להיות אנגלי לעולם״.

״תהיה זאת מצדי יהירות אווילית, אם אבוא להרצות לפני הועדה הזאת על תכונותיו של האנגלי האמתי. אני אספר בפשטות מה איומה המצוקה השוררת במזרח וכי האנשים שם מוכרחים או למות או להגר. את המצוקה ברומניה אנו מכירים כבר משנת 97; בשום מקום לא שמו לב לעצומות שהוגשו לקונגרס. בגליציה המצוקה אולי גדולה עוד יותר. שם יש למעלה מ־700,000 עניים מרודים. גם הם ישימו לדרך פעמיהם״.

הלורד אמר: ״רצוני שלא יגיד זאת לועדה. אם לאו, יאסרו את הכניסה״.

עניתי בתקיפות רבה: ״ודאי שאגיד זאת! בלי שום ספק! הוא יכול להיות בטוח בזה!״

אז פער את פיו, צלצל וצוה לקרוא לאחיו ליאופולד.

לפני זה חזרתי על הקודם והוספתי, כי הצדקה היהודית נהפכה למכונה המחרישה את צעקת המצוקה.

הלורד יבב: ״זאת רוצה הוא להגיד לועדה!״

״אהיה אדם רע, אם אומר את העלול לגרום להגבלת הכניסה. אבל אהיה מאותם האנשים הרעים, שיהודי אנגליה היו צריכים להקים להם מצבת־זכרון מתוך הכרת־תודה על שאני מגן עליהם מפני זרם יהודי־המזרח ועל־ ידי כך אולי מפני האנטישמיות. אך יש אתי תכנית להצלה, ואותה רוצה אני לגולל לפני הועדה״.

[…]

אחרי כן, בחדרו של הלורד, סח לי אלפרד על אותות־הכבוד הגבוהים שקיבל מאוסטריה ומפרוסיה. ״מה, גבוה? אות הכתר מדרגה ראשונה!״ אלפרד זה שאלני מה רצוני לעשות בשביל היהודים. התישבות, טוב! אבל מדוע בארץ־ישראל? ״לפלשתינה צליל יהודי יותר מדי!״

לשאת ולתת עם עדת מטומטמים זו.

בכל זאת מילורד הוא הפקח שבהם.

לאחר שתית הקפה נגשתי אל שולחן־הכתיבה שלו ושאלתי: ״האם רצונו לשמוע עתה את תכניתי?״

״כן״.

הזזתי את כסאי לצד האוזן שלו ואמרתי:

״רצוני לדרוש מאת הממשלה האנגלית צ׳רטר להתישבות״.

״אל יגיד צ'רטר. למלה זו יש כיום צליל רע״.

״נקרא לזה שם טוב בעיניו. רצוני ליסד מושבה יהודית על אדמה בריטית!״

"קח את אוגנדה!"

״לא. אני יכול להשתמש רק בזה…״ וכיוון שהיו עוד אנשים בחדר, רשמתי על פתק, שאני מדביקו פה לזכרון: ״חצי־האי סיני, ארץ־ישראל המצרית, קפריסין״. והוספתי: ״האם הוא מסכים?״

הוא שקל בדעתו בחיוך וענה: ״מאד!״

זה היה הנצחון. הוספתי וכתבתי על הפתק:

״ימנע את ההלואה לשולטן!״ (Rouvier).

הוא אמר:

״מנעתי את הלואת רומניה. אך הלואה זו איני יכול למנוע, כי הממשלות רוצות בכך. הן רוצות שמסילות־הברזל תבּנינה״.

אמרתי: ״השולטן הציע לי את ארם־נהרים״.

הוא (בתמיהה): ״והוא דחה?״

״כן״

בזה סיימתי. [1]Nous sommes gens de revue. בשעה שדברתי עם הלורד שלח לי ליאופולד הזמנה ל־Garden-praty שלו ביום השני. כל ראשי המיניסטרים של המושבות יבואו.

שאלתי: ״היבוא צ׳מברלין? רק הוא מענין אותי״.

ליאופולד לא ידע.

אמרתי: ״אם אהיה פנוי מן הועדה, אבוא״.

והלכתי.

***

[1] צרפתית (מקורב) – אולי "אנחנו אנשים שצופים/ שצופים בהם". לא הצלחתי להגיע לתרגום מובן.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s