צירי הקונגרס […] אין הם מבינים מאומה. הם מגזימים בערכם של דברים פעוטים ומקטינים את ערכם של דברים גדולים. אך די שאני יודע את הדבר לאשורו

5 בינואר, 1902

בתא־הרכבת מחוץ לויניציה, בדרך הביתה לוינא. הקונגרס החמישי.

תמורות העתים וכן השינוי אשר חל בי מתגלים בזה, שרק היום אני כותב את רשמי הקונגרס.

מערב בואי, 25.12, עד רגע צאתי, אור ליום ראשון לינואר, עברתי מויכוח לויכוח. ישיבות מעשר בבוקר עד 4 לפנות בוקר. בהפסקות היה עלי לפשר בין המריבים, להפיג עלבונות וכו'.

בבוקר יום הראשון של הקונגרס שלחתי את המברק אל השולטן ובערב יום השני באה התשובה. עד אז רעדתי. עד אז היה יכול להכחיש גם את התחלת הקשרים שבינינו. אך הוא מילא את כל חפצי. במברק זה שיצא מהמשרד הטלגרפי בבזל אושרה עמדתי והובאה בסדר.

שוב יצאתי מכלל סכנה. מאז שקטתי.

אמנם, צירי הקונגרס לא ידעו להעריך את המברק כערכו. אין הם מבינים מאומה. הם מגזימים בערכם של דברים פעוטים ומקטינים את ערכם של דברים גדולים. אך די שאני יודע את הדבר לאשורו.

הערך המדיני של מכתב־הברכה מאת ממשלת־בזל הוא מועט מזה, אבל ערכו המוסרי גדול הרבה יותר.

הוא עורר בי את המחשבה לרכוש בבזל את האישיות המשפטית בשביל הקרן הקיימת. שלחתי את החבר הטוב של הועד הפועל בבזל, מר יואל וֵיל, אל ראש הממשלה ד״ר דוד, כדי לשאול אותו, אם דבר זה אינו למורת רוחו. לא, אין לו כל התנגדות.

 

למחרת ביקרתיו כדי להביע לו תודה. ד״ר דוד, שהוא איש הגון ורציני, התענין בכל, הקשיב לי כשעה ואמר כי הציונות הוא רעיון נשגב. שמח הוא, כי האידיאה הגדולה והיפה הזאת מצאה לה בית בבזל.

רעה וקטנונית היתה לעומת זאת התנהגות יהודי קהילת בזל. אמנם, הפעם הרשו לנדב לטובת הקרן הקיימת, אך כאשר וולפסון בקש אפשרות לקרוא לתורה 30 איש, סירב הגבאי דריפוס באמרו:

״רק לא דברים היוצאים מן הכלל!״

וכך יכולנו לנדב רק אני, מוזר, וולפסון ומונטיפיורי.

קורותיה של הקרן הקיימת בקונגרס הלא הן כתובות בספר הפרוטוקולים. זמן־מה נעדרתי, ואז קלקל צ׳לינוב בהשפעת בודנהימר את כל הענין. הם אישרו את התכנית ״באופן זמני״. אך אם כך, מי היה מנדב? אלא שאז שבתי, שמעתי את דבר האיולת, ביטלתי את ההחלטה והשגתי את האישור כפי שהוא דרוש לנו.

חשוב ביותר היה הארגון בשביל העתיד. בעיקר חפצתי לשבור את טבעות־הברזל, שכבר הולכות ומתהדקות בארצות מסוימות. ״המנהיגים״ הראשונים נעשים בעלי־מונופולין בועדים הארציים, ומתוך כך נוצרת מורת־רוח באגודות. אך עלינו להשאיר מקומות־כבוד פנויים. נדמה לי כי הארגון החדש ימלא את תפקידו ויחזק את הועד הפועל המצומצם.

הרוסים ברנשטין־כהן, אוסישקין וכו' הרגישו מיד בדבר ועמדו בהגנה. אך אי־אפשר להגיד מאומה, אם אני רוצה את האיגוד מלמטה למעלה, ״מן העם״, כמו שהם אומרים תמיד.

[…]

מה עוד?

שמחתי לנעילת הקונגרס. מהפגנות־הכבוד חמקתי עד מהרה ככל האפשר, העונג שנגרם לי על-ידי כך הולך ופוחת.

 

כן, עוד דבר אחד, שציערה מאד וגם הרגיזני.

בהיודע בעתונים מברק־התשובה של השולטן, קיבלתי מג׳נבה ומלוזן מברקים מאת סטודנטים מכל הלאומים, ביחוד ארמנים, בולגרים, מוקדונים, רוסים, פולנים וכו', שהביעו לי בגלל מברקי אל ״השולטן האדום״ רגשי בוז ושאט־נפש.

אלא שלגבי השולטן אולי יועיל לי הדבר הזה.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s