ותנועה זו […] משוועה לכסף ואין. מדוע? מפני שאדירי־הכסף בין היהודים הם מתנגדינו

11 בינואר, וינא

Cowen מודיע, שהוא משתדל שוב להשיג לי פגישה עם ססיל רהודס.

[…]

כדי להגיע לכך הנני שולח את התזכיר הזה ללונדון, שזנגויל יתרגמו לאנגלית וכהן ימציאו לידי רהודס:

מר ססיל רהודס!

זה ירחים אחדים עמלים ידידים משותפים להשיג בשבילי פגישה אתו. אך כיום הזה רבתה עלי העבודה ולא אוכל לבוא ללונדון אלא אם אדע מראש, כי הוא שם לבו באמת לעניננו. דבר זה היה, כמובן, יסוד מספיק לנסיעתי, שכן אני נזקק לו. כשאני מתבונן בכל הדבר רואה אני כי הוא היחיד היכול לעזור לי עתה. מובן שאין אני מעלים ממני, כי ספק גדול הוא בעיני אם יעשה בזאת. היחס שבדבר הוא אולי כמו אחוז אחד למיליון. אם בכלל אפשר לבטא זאת במספרים.

אך זה הוא ענין גדול, ויש אומרים, אף גדול יותר מדי. בעיני אין הוא גדול יותר מדי לססיל רהודס. הדבר נשמע כמחמאה; אך היא אינה במלים כי אם בהצעה. אם יעזור, והיה הוא האיש. ואם ימאן — הרי שטעיתי.

הוא מוזמן לעזור בעשית היסטוריה. אל יבהילהו הדבר, וגם לא יעורר את לעגו. אין זה בקו־הפעולה שלו עד כה, אין המדובר באפריקה, כי אם בחלק מאסיה הקטנה, ואין המכוון לאנגלים כי אם ליהודים.

אך אילו היה זה בקו־החיים שלו, הרי היה עושה זאת מכבר.

ואיך אני בא לפנות אליו, והרי זה לגביו ענין צדדי? איך? הואיל וזהו ענין של התישבות, והואיל וזהו ענין של הבנה בהתפתחות המצריכה עשרים או שלושים שנה. יש הוזים המביטים מבעד לפרקי־זמנים רחוקים יותר, אך הם משוללים חוש מעשי. ויש אנשי־מעשה, כמו אדירי־הטרוסטים באמריקה, החסרים דמיון מדיני. אך הוא, מר רהודס, הוא מדינאי עשיר־הדמיון או בעל דמיון מעשי. הוא כבר הוכיח זאת. ומה שאני מבקש ממנו אינו כמה לירות שינדב או ילוה, אלא שיטביע את חותם סמכותו על התכנית הציונית ויגיד לאנשים אחדים הנשבעים בו את הדברים האלה: אני, רהודס, בחנתי את התכנית הזאת ומצאתיה נכונה וניתנת להגשמה. זוהי תכנית מלאה תרבות, היא מתאימה עד מאד לחוג האנשים שאליהם היא מכוונת, אינה גורמת הפסד להתקדמות האנושית, וטובה מאד לאנגליה, ל״בריטניה הגדולה״. ואם תתנו לנו את העזרה הכספית הדרושה, תשיגו מלבד כל הסיפוק הזה גם את הסיפוק שיש להשיגו בעסק טוב. כי הדרוש הוא כסף.

מה היא התכנית? לישב את א״י על־ידי האומה היהודית השבה למולדתה. כאשר התחלתי בזה לפני 6 שנים, לעגו לי בגסות. בזתי ללועגים והמשכתי בדרכי. בשש השנים האלה נתעוררו היהודים בכל חלקי תבל. בחמישה קונגרסים קמה הסתדרות בת אלפי אגודות בכל כנפות הארץ. הציונים נשמעים לאות הפקודה למן מנג׳וריה ועד ארגנטינה, למן קנדה ועד מדינת הכף וניו־זילנד. ביחוד מרובים הנוהים אחרינו במזרח אירופה. בין חמשת מיליוני יהודי רוסיה דוגלים בודאי ארבעה מיליונים בתכניתנו. יש לנו עתונות־מפלגה בכל שפות התרבות. יום יום נערכות במקומות שונים אסיפות גדולות של המונינו. ודרישותינו מנוסחות באופן שלא נמצאה עד עתה אף ממשלה אחת אשר תצא נגדנו, גם לא הממשלה הרוסית. עוד בשנת 1898 רכשתי בעצמי את קיסר גרמניה לטובת עניננו. הוא קיבלני בראיון ממושך ביילדיז־קיוסק בקושטא בנוכחות בילוב. אחר כך קיבלני בירושלים רשמית בלוית ארבעה מחברי כנציגי הציונות. אל הצאר שלחתי תזכיר ארוך על־ידי שליט אחר, ומאז חנן אותנו הצאר בניטרליות נוחה. במאי שעבר הרציתי ארוכות על הענין בשיחה עם השולטן והוא נטה לי חסד. באנגליה יש לנו ידידים נוצרים רבים, בכנסיה ובעתונות, ובבית המורשים יש 37(?) צירים אשר הבטיחו להגן על הציונות.

סקירה קצרה זו על המצב המדיני אולי תספיק.

ותנועה זו, שבמשך 6 שנים התפתחה באופן מפליא כזה, שלא היה כדוגמתו, משוועה לכסף ואין. מדוע? מפני שאדירי־הכסף בין היהודים הם מתנגדינו. הם פחדנים, הם מחוסרי דמיון, הם מלוים רק כנגד משכנתאות שניתן למשש ביד.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s