ה. ר. הוא הארי. אני הנני אולי אנדרוקלוס, ואולי יש קוץ להוציא

19 במאי, קושטא

השתמשתי בכל אלה.

אתמול לא יכולתי לרשום מאומה, כי כבר בבוקר נקראתי לבוא אל הארמון ונאלצתי להמתין לערב עד אפיסת־הכוחות. ואז לא יכולתי לכתוב. יתכן איפוא כי הסיפור על השיחה הראשונה והחשובה עם השולטן כבר קיפח את רעננותי.

[…]

״האדון״ עמד לפני, ממש כפי ששיוויתיו נגדי: קטן, רזה, עם חוטם גדול וכפוף, זקן מלא וצבוע, קול חלש ורועד. לבוש היה בתלבשתו הרשמית הגדולה של הסֶלַמְלִיק, אדרת על גבי מעיל־הצבא, אורדן של מרגליות, כפפות. הוא הושיט לי את ידו, ואנו ישבנו. אני ישבתי מיד בעומק הכסא, וברוָחה. הוא ישב על הדיוַן, והחרב בין רגליו. איברהים ישב ועמד. בכל פעם קפץ ועמד, כדי להקשיב לדברי ה. ר., ותירגם אותם לי, וכן תירגם לו את דברי, ופניו נהרו כל הזמן מאושר. הוא חייך שבע־שמחה ומסר הכל בחשיבות רבה לאין־ערוך. בשעה שדיבר השולטן עם איברהים, הבטתי אני היטב אל האדון, וכן הביט הוא אלי, בשעה שדיברתי צרפתית.

הוא פתח בדברי ברכה ונימוס, וכן גם אני. הוא קורא תמיד את הנ. פר. פר. אני רק שאלתי את עצמי, איך הוא קורא והוא אינו יודע גרמנית. זהו העתון שממנו הוא שואב ידיעות על טרנסוַאל, על סין וכו'. אני הבעתי בראשונה תודה על הסרט הגדול. אחר כך דיבר על יחסי הידידות שבין ארצותינו (הכוונה לתורכיה ולאוסטריה). הוא שמח לשמוע כי שלום לקיסר פרנץ יוסף, וכדומה.

אך אני לא חפצתי לשהות בנקודה זו. אמרתי לו (על־ידי איברהים), כי אני מסור לו משום שהוא ידיד ליהודים. לכן מכירים יהודי כל העולם לו תודה. ביחוד הנני מוכן לעשות בשבילו כל שירות שבעולם, כמובן לא שירותים קטנים — בשביל אלה יש אנשים אחרים — אלא גדולים. וראשית כל, אין אני חפץ לפרסם מאומה על שיחתנו מהיום. יכול הוא לדבר אלי מתוך אמון. הוא הודה, הוציא שתי סיגריטות מתוך קופסת־כסף, נתן לי אחת ולקח לו את השניה. איברהים, שלא הורשה לעשן, הדליק לו, ואחר כך לי.

אחרי כן אמר השולטן: ״הייתי והנני תמיד ידיד היהודים. בכלל, נשען אני רק על מוסלמים ויהודים. לשאר נתינַי אין לי אותו אמון״.

אז התאוננתי על אי־הצדק כלפי היהודים בכל העולם, והוא אמר, שתמיד פתח את שערי ממלכתו לרוָחה לפני פליטי היהודים.

אמרתי: ״כאשר הודיעני פרופ׳ ומבירי, כי ה. ר. הואיל לקבלני לראיון, הייתי מוכרח לחשוב על הסיפור הישן הנאה של אנדרוקלוס והארי. ה. ר. הוא הארי. אני הנני אולי אנדרוקלוס, ואולי יש קוץ להוציא.

בחיוך קיבל את המחמאה.

הרשאי אני להמשיך ולדבר בגלוי ובפשטות? הוא ביקשני לנהוג כן. "הקוץ הוא בעיני הדֶט פובליק. אילו אפשר היה להרחיקה, היתה תורכיה יכולה לחדש את כוחות־החיים שלה, שאני מאמין בהם".

הוא נאנח וחייך באנחה. ה. ר. מתאמץ למן ראשית ממשלתו המפוארת להוציא את הקוץ הזה. אך לשוא. הקוץ הזה הוכנס בימי ממשלתם של השולטנים הנעלים הקודמים, ואי אפשר להיפטר ממנו. אם אוכל לעזור בכך, יהיה הדבר יפה מאד.

אמרתי: ״כן, אני מאמין שביכלתי לעשות את הדבר הזה. אך התנאי הראשון והיסודי הוא סודיות מוחלטת״. האדון נשא עיניו למרום, שם את ידו על חזהו ומלמל: Secret, secret!.

הסברתי את טעם התנאי. הממשלות, אשר חולשת תורכיה רצויה להן, תעכבנה בכל כוחן את הבראתה. הן תעשינה כל אשר ביכלתן כדי למנוע את המפעל הזה. הוא הבין לדברי.

אמרתי — בהחזיקי מעתה את מושכות השיחה בידי — שאני אוכל לבצע את המפעל הזה בכל הבורסאות שבאירופה ע״י הידידים אשר לי, אם אקבל עזרה מאת ה. ר., אך העזרה הזאת צריכה להתבטא בזמן מתאים ע״י כך, שהוא יעשה דבר־מה גדול לטובת היהודים ויפרסמהו באופן הראוי. איברהים קלט בהבעת תמיהה את דברי אדוניו ותרגמם בפנים מביעי

אושר: "להוד רוממותו יש סוחר באבנים טובות ומרגליות, שהוא יהודי. לו יכול הוא להגיד דברים טובים על היהודים בפקודה לפרסמם בעתונים. גם יש לו פה רב ראשי ליהודים, חכם־בשי. גם לו יכול הוא להגיד דבר־מה".

זאת דחיתי. נזכרתי מה שסיפר לי ד״ר מרקוס, כי דרכו של החכם־בשי לירוק כשמזכירים את שמי.

אמרתי: ״לא. דבר זה לא יביא אל המטרה. בצורה כזאת לא יחדור הדבר אל העולם במידה הדרושה לחפצנו. ארשה לעצמי להודיע זאת לה. ר. ברגע המראים למטרותינו הגדולות. אני רוצה לרכוש בשביל הממלכה התורכית את האהבה הגדולה של כל היהודים, משום כך צריך שגילוי הדעת של ה. מ. יהא בעל אופי נשגב. דיבורים אל החכם־בשי ישארו בתורכיה בלבד״.

האדון נענע בראשו לאות הסכמה לכל מה שאמרתי, ואני הוספתי לאמור: ״ארץ יפה זו זקוקה רק לדבר אחד: לחריצות התעשיה של אנשינו. אנשי אירופה הבאים הנה מתעשרים במהרה, ובמהרה הם שבים על עקביהם ושללם בידיהם. מובן שאם נכנסים באיזה עסק, מן ההכרח להרויח יפה, וביושר, אלא שיש גם חובה להישאר במדינה שבה מתעשרים״.

שוב נענע האדון בראשו וסיפר לאיברהים, והלז חזר וסיפר לי ופניו מבהיקים מרוב שמחה:

״בארצנו יש עוד אוצרות שלא נגעו בהם. רק היום קיבל הוד רוממותו מברק מבגדד, שנמצאו בה מעינות עשירים בנפט מאלו שבקוקז״. אם אשאר עוד בארץ, יבקשני ה. ר. שאראה את סביבות מסילת הברזל באנטוליה. הארץ מימין ומשמאל לפסי הרכבת היא כמו גן. יש גם מתכות, עורקים של כסף וזהב. בימי ממשלתם של השולטנים הנעלים הקודמים היו מוציאים מטילים של זהב מבטן האדמה ויוצקים מהם מטבעות ומשלמים לחיילים את משכורתם.

ואמנם, בשעה שדיבר האדון את הדברים האלה ראיתי והנה הוא עושה בשתי ידיו תנועה באורך מסוים. בזה רצה בודאי לתאר את מטילי הזהב. אחר כך בא דבר מפתיע. האדון אמר לאיברהים, כי הוא מבקש ממני לנקוב בשם מומחה לפיננסים, שבכוחו לפתוח למדינה מקורות חדשים. דרך משל, מסים אשר לא יכבדו מאד מאד, כדוגמת מס הגפרורים.

אני הרגשתי עד מאד בכבוד הרב הצפון באמון זה, אך אמרתי, כי אחריות רבה מוטלת כאן עלי, שהרי יכול אני להציע רק איש שאני מכיר בוודאות בישרו כמו בחריצותו. אך רוצה אני לשים לב לדבר זה, ולכשאמצא את האיש המתאים, אודיע לה. ר. הש. וגם סבור אני כי האיש הזה יחקור את מצב הכספים רק בחשאי ויודיע לי את התוצאות שעל פיהן אכין את תכנית־ההבראה.

אך האדון לא כן חשב. הוא השיב תשובתו לאיברהים, שעשה את אזניו באפרכסת ותרגמה לי בחיוך של אושר: "ה.ר. הש. מעדיף לקבוע לאיש מעמד רשמי, ואז לא יעורר הדבר תשומת־לב יתרה. הוא יצורף אל הוזיר לכספים — בבחינת סגן־וזיר — והוא יודיע לי בזמנים קבועים את מצב הדברים. ועל־ידי האיש הזה יוכל האדון לבוא אתי בחליפת מכתבים".

הודיתי בצדקת הרעיון הזה ושאלתי, כיצד אוכל אני לשלוח את מכתבי לה. ר. הש.; אם דרוש לכך סימן מיוחד או חותמת מיוחדת.

האדון אמר לאיברהים, כי יגיד לי שדי בחותמת שלי. המכתבים שיהיו בחותמת שלי יימסרו לידי ה..ד. הש. במישרים ע״י תחסין בי.

אז התחיל האדון לדבר על התכנית לאיחוד חובות המדינה. שאלתי לפשר הדבר הזה. האדון הסביר את הדבר לאיברהים המאזין. האיחוד משמעו עריכת מלוה חדש במקום הישן, שע"י כך יושג ריוח כללי עד 1.5 מיליון לירות, ובזה אפשר יהיה לכסות את הגרעון של השנה שעברה.

"מה? כל כך מעט?״ קראתי במשיכת־כתפים של הבעת דאבון, וגם האדון הביע דאבון ומשך בכתפיו כשהוא מחייך בעצב.

בקשתי כי יואיל לצוות להודיע לי את כל פרטי תכנית האיחוד, למען אוכל לדון ולשפוט, אם ראוי וכדאי הדבר לעשותו, בשעה שרוצים להשיג גדולות מזה. אולי יש תועלת באיחוד זה, ואולי מגרעת בה. ראשית כל עלי להכיר את כל התכנית בשלמותה. ה. ר. הש. השיב, כי ימלאו את רצוני. אחד הפקידים יקבל צו להודיע לי את כל הפרטים הדרושים.

והשיחה נתגלגלה הלאה. משכתי את לבו. בקוים גדולים ערכתי תכנית לעתיד לבוא, מה שייתכן לעשות בעיר יפתי־נוף זו, ובכל הממלכה. הזכרתי בכוונה את שני מלוַי וולפסון ומרמורק, שאולי אפשר יהיה להשתמש בהם כדי להשיג בשבילם אותות־כבוד. אפשר למצוא מקורות הכנסה חדשים, כגון מונופולין לחשמל.

ה. ר. הש. אמר לאיברהים העליז להגיד לי, כי בארמון יש מכון למאור־חשמל, וכי ה. ר. הש. מרוצה מן האור הזה. טוב הוא ממאור אחר.

הוספתי לדבר על השיפורים האפשריים של העיר, כגון גשר־סטמבול חדש, שיהיה גבוה כל כך עד שהספינות הגבוהות ביותר תוכלנה לעבור תחתיו אל חוף קרךהזהב (רעיונו של מרמורק).

אך ה. ר. הש. ביקשני על־ידי איברהים להסיח לפי שעה את דעתי מן התכניות האלה ולהתעסק בראשונה בסילוק הדֶט פובליק.

כבר הגעתי לקץ השיחה. זו ארכה בודאי למעלה משעתים. את החוט שלי טויתי כרצוי לי. הייתי כמעט בטוח, כי הוא יחפוץ להוסיף ולהאזין לי. לכן נתתי לשיחה להירדם. אף האדון לא מצא עוד דבר לומר, ואחרי הפסקה קצרה קם ממושבו. הוא הושיט לי את ידו, אך אני עוד נשארתי וסיכמתי:

בראש וראשונה סודיות גמורה בנוגע לשאיפותינו ולהסכם שבינינו. האדון חזר: ״סוד! סוד!״

עוד ביקשתי גילוי־דעת של ידידות ליהודים בשעה שאראנה כמתאימה (חשבתי על הקונגרס). לבסוף ביקשתי תיאור מדויק של המצב הכספי ושל התכנית לאיחוד החובות. כל זה הובטח לי.

[…]

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s