הרי זה כבין שיני גלגלים. הכנסת את אצבעך — עליך להיכנס כולך. ראיתי את יילדיז־קיוסק כמו שהוא

21 במאי, בספינה פרינציפסה מריה

זה עתה הנחנו את הבוספורוס אשר יפיו קיצר לנו את שעות לפני הצהרים, ורק עתה יצאנו בשלום מן החלק הזה של דרכנו, שנראָה לי מסוכן.

נכנסתי לתחומו של מושל עריץ, שלפי כל מה שידעתי עליו הייתי צריך לחשבו למטורף למחצה, ושממשלתו דרשה אשתקד פעמַיִם, כפי שהוכיח הויכוח בבית המורשים האיטלקי, את התערבות הממלכות נגד כניסת היהודים.

והעובדה שלא יכולתי להופיע בצביוני האמיתי והידוע בכל העולם כמנהיג הציונים, אלא כעורך ה׳נויאה פרייאה פרסה׳ — הם עשו מזה [1]directeur, ואני נזדרזתי להחליש מלה זו ע״י הוספת המלה [2]littéraire — הוסיפה לדבר נופך סכנה מצד אחד.

ואכן, שרוי הייתי כל הזמן בחרדה, שמא תנופץ ספינתי אל איזה צוק־סלע ולא רק שאכשל, אלא אף אחסום לעולם את הדרך בעדי. כן היה כל הכסף הרב יורד לטמיון, ובצדק היו מטילים את האחריות עלי.

מכל זה נפטרנו. אך באו דאגות וטרדות גדולות וחדשות. ואין הדאגה לקיומי שלי ושל משפחתי הקטנה שבדאגותי, כיון שיש להניח, כי משרתי בנ. פר. פר. תאבד לי ונשקפת לי סכנה שמצבי החמרי יהיה כדור משחק בידי הגורל.

אך הרי זה כבין שיני גלגלים. הכנסת את אצבעך — עליך להיכנס כולך. ראיתי את יילדיז־קיוסק כמו שהוא וקיבלתי רושם, שהגדרתו עשויה להיות בעלת־חשיבות גם בשביל ההיסטוריה.

הנני נאלץ לטשטש בספר־הימים הזה את הרשמים הראשונים, לפי שאני כותב אותם במקום שמקרה רע או מזימת מרגל עלולים להשתלט על הספר ולהשתמש בו כתעודת־אשמה. אך פה, באניה הרומנית בים השחור, הריני חפשי לגמרי, בטוח מן הסכנה כמו אז, בספינה Dundee, מחוץ ליפו.

ולכן יש לצד הטוב של השולטן עבדול־חמיד, שאני בא לציין למען העתיד, ערך מלא של אמת.

מובן שלא הסרט האדום ולא היהלום הזהוב אשר הוענק לי שיחדוני אף במעט. לדברים כאלה אין שום ערך בעיני כבעיני כל אדם נבון. ערכם בעיני הוא רק מדיני, ואני שוקל אותו בצלילות־הדעת, איני מוסיף עליו ואיני גורע ממנו כלום. דומני, שיהא אפשר להשתמש בהם במידה מסוימת לתועלת התנועה. ע״י כך נתחזק יותר, נרכוש יותר אמצעי־כוח ונצעד קדימה.

השולטן עשה עלי רושם של אדם חלש ומוג־לב, אך טוב־מזג. אין הוא בעיני לא חורש־מזימות ולא אכזרי, אלא שבוי אומלל, אשר חבר שודדים מנוולים ועלובים מקיפים אותו ועושים בשמו כל התועבות שבעולם. אילולא הוטלה עלי הדאגה לתנועה הציונית, כי אז ישבתי עתה אל שולחן־הכתיבה וכתבתי את המאמר, שהיה מעניק חופש לשבוי המסכן. עבדול חמיד חאן II הוא שם קיבוצי לחזיון מיוחד במינו של כנופית נוכלים ונבלים, הממיטים שואה על מדינתו. מעודי אף לא העליתי בדעתי אפשרות קיומו של חבר־פושעים כזה. חרפת קבלת הבקשישים, שמתחילה בשערי הארמון ונפסקת רק ליד מדרגות כס־המלוכה, אינה בודאי הגדולה שברעות. הכל הוא עסק, וכל פקיד ונושא משרה הוא מנוול. מכל מקום, שומע אני על כך מכל הצדדים, ומה שראיתי מן המֶשק הזה מביאני לידי הנחה, שאין זו דיבה.

אין לי תואר הולם יותר לכנופיה הנסתרת הזאת של בני־בליעל מנחיל נחשים ארסיים. והנה על ראשו של החלש, המרושל ומעוט־ההיזק שבנחשים נוצצת עטרה. אך לנחיל־הנחשים יש מיבנה מפליא זה, שלמראית־עין הראש המעוטר הוא הנושך הכל ומרעיל הכל.

הכנופיה שביילדיז־קיוסק היא באמת חבר שודדי־דרכים. לאחר שביצעו את תועבותיהם הם מתפזרים על שבעה דרכים: וכיוון שתמיד היו רבים, לכן אין האחראי אלא הוא, האדון, אשר בשמו נעשו התועבות.

ומן השד הזה יוצאת אימה לעולם, כמו מפושע אכזרי ורב־תככים, בעוד שהפושעים האמיתיים נמצאים בסביבת כס־המלוכה.

במהשבותי על המחזה ״האדון״ ריחפה לפני עיני חברת משרתים מוגי־לב וחסרי־כבוד כאלה, שנחלשו ואיבדו כל אופי עקב מוראי העבדות, שהדיכוי הרכושני המודרני מביא בכנפיו. אך ה״אדון״, הנועד למלא תפקיד של קומיקן, צריך להיות אדם שוטה, אין־אונים, נלעג, כדי שהטרגיות של השעבוד תהא מזעזעת עוד יותר ע״י הגיחוך של השליט. השולטן המגוחך הזה הוא ממש הגשמת רעיוני ושוב איננו כך, לפי שהוא מעורר גם רחמים. אולי אפשר עוד להעמיק את רעיון־המחזה שלי ע״י מה שבעל בית־החרושת, ה״אדון״, שרוי בהסתר במצב של פשיטת־רגל.

עודני רואהו לפני, את השולטן הזה של ממלכת־השודדים הקרבה לקצה. גוץ, ירוד, בעל זקן צבוע רע, שבודאי הוא נצבע רק פעם אחת בשבוע, לפני הסלמליק. החוטם הכפוף של פולישינל, השינים הארוכות־הצהובות עם החלל הגדול למעלה, מימין. התרבוש משוך לעומק, בודאי כדי לכסות קרחת, האזנים בולטות ומופרשות, ״ומשמשות להגנת המכנסים״, כפי שאני רגיל לומר בלצון על נושאי תרבוש כאלה; היינו, כדי שלא ירד התרבוש עד המכנסים. הידים הרפות בתוך כפפות לבנות וגדולות והמַנשֶׁטוֹת המגוונות והעבות וחסרות־הטעם. הקול הגוֹעה, קוצר המחשבה בכל מלה, הפחד בכל מבט. ובריה כזאת מושלת! אמנם, רק למראית־עין, ורק בכוח השם בלבד.

אך מי הוא הנבל האמיתי מאחורי המסוה המשונה של השולטן המסכן הזה?

***

[1] צרפתית – מנהל.

[2] צרפתית – ספרותי. הרצל היה עורך המדור הספרותי של הנויה פרייה פרסה.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s