תוצאה חיובית במובן זה, שהוד רוממותו הקיסר יקבל בדרך רשמית אה החסות שביקשה ממנו המשלחת, לא הושגה

9 בנובמבר, מתוך שכיבה בתא

(התאריך 18 בנובמבר 98)

מכתב לדוכס הגדול.

בהניחי שגם להבא יקדיש הוד מלכותו את תשומת־לבו רבת־החסד לעניננו, הנני מרשה לעצמי אחרי שובי לספר לו בהכנעה את קורות הנסיעה לארץ־ישראל.

את הבעת התודה בכל יראת־הכבוד על כל החסד והסיוע, שזכיתי להם מידי הוד מלכותו, הרשיתי לעצמי לטלגרף לו עוד ב־2 בנובמבר, אחרי התקבל המשלחת הציונית על־ידי הוד רוממותו הקיסר.

תוצאה חיובית במובן זה, שהוד רוממותו הקיסר יקבל בדרך רשמית אה החסות שביקשה ממנו המשלחת, לא הושגה. אכן, בעת ראיוני הראשון בקושטא האמנתי, כי הפגנה בירושלים תוכל לשמש הזדמנות לתוצאה כזאת. כי הוד רוממותו הקיסר גילה — ועל כך אל־נכון עלינו להודות להתערבותו רבת־החסד של הוד־מלכותו — נטיה רבה לרעיון הציוני. נקבע, שעלי להגיש את הצעת נאומי לפני הקבלה החגיגית. וכן עשיתי, והנוסח אושר בקיצורים מעטים. אני מרשה לעצמי להגיש להוד מלכותו, רצוף בזה, את הנאום שנשאתי בירושלים, ואני מבקש בהכנעה להחזיר לי בהזדמנות את כתב־היד. אבל נראה הדבר, שבין הראיון הפרטי בקושטא ובין קבלת המשלחת בירושלים נוצרו אילו קשיים. בשעה זו אין אני יודע עוד שום דבר ברור, אך מסיק אני זאת מן העובדה, שהוד רוממותו לא הזכיר בתשובתו את החסות לחברת־הקרקעות. ייסוד חברת־קרקעות, כדוגמת ה-Chartered Company, או החברה ההודו־מזרחית[1], היה נראה לפי שעה הדבר היחיד שאפשר להשיג מן השולטן, בלי לעורר מורת־רוח יתרה מצד הממשלות האחרות.

[…]

כיון שהוד רוממותו הקיסר הואיל להעיר, כי "הענין טעון עוד חקירה ובירורי־דברים נוספים", ייודע לי אל־נכון בקרוב מה טיבם של הקשיים שנוצרו.

אם איני טועה בתפיסת המאורעות האחרונים, לא שנוי בדעתו של הוד רוממותו דחה לפי שעה את הכרזת החסות הגרמנית, כי אם קשיים חיצוניים. זוכר אני את דבריו הנכוחים של הוד מלכותו במַיְנוֹי[2]: כי בענינים היסטוריים כאלה מחייב כל צעד סבלנות רבה. ואפשר שאין אני שוגה, בראותי גם את החסות שלא הוכרזה בפועל, כאילו היא קיימת בכוח. לכל הפחות עד שיוגד לי בפירוש ההיפך מזה. את הנאמנות והזהירות שהוטלו עלי בענין זה אקיים ואשמור.

אך אם גם המדיניות הגרמנית תיאלץ לפנות עורף לעניננו, לא אחדל לעולם לשמור להוד מלכותו את תודתי העמוקה על עזרתו המוסרית לשאיפותי, אשר לא יתכן כי תהיינה בלתי־צודקות, מאחר שנסיך נדיב־רוח כמוהו נותן הסכמתו להן.

חפצתי כי השיחות, שניתן לי הכבוד לנהל עם הוד מלכותו ושאני נמנע מלדבר עליהן מתוך חובה, ייוָדעו ברבים.

[…]

אמנם לא קיימה לי אשכנז בארץ־ישראל מה שהבטיחה; ונושאי־המשרה גם פירשו וסירסו למחפיר את דבריו הממשיים אך מצומצמים מאד של הקיסר בירושלים. אולם ברצוני להתנהג תמיד בלי דופי.

על־כל־פנים, עלי לשלוח לדוכס הגדול מכתב שונה שחיברתי[3]. הקיסר לא יהיה בברלין לפני סוף נובמבר. הרי שיש לי שהות לברר קודם את הענין בוינא, אף גם לדבר עם אוילנבורג, בטרם אכתוב אל הדוכס הגדול.

העובדה שהקיסר לא נתן לנו בירושלים את החסות, היא, כמובן, לטובת התפתחותו של עניננו בעתיד.

אכן, בני־לויתי היו מאוכזבים מאד. כי החסות היתה נחשבת יתרון קרוב וברור. אך לא לעתיד. על חסות זו היינו אנוסים לשלם אחרי־כן ריבית דריבית. הענין היה רק נוח יותר…

 

***

[1] חברת הודו המזרחית הבריטית – חברת מניות שקיבלה צ'רטר מלכותי מהמלכה אליזבת הראשונה, שהעניק לה זכויות מסחר מועדפות בהודו. החברה הפכה לשליטה בהודו באמצעות קבלת תפקידים ממשלתיים וצבאיים.

[2] האי מאינאו הוא אי באגם קונסטנץ, הסמוך לגבול גרמניה שוויץ. באותן השנים היה האי רכושו של הדוכס הגדול מבאדן, שבנה בו ארמון קיץ. הרצל פגש שם את הדוכס לאחר הקונגרס הציוני השני.

[3] המכתב נשלח לבסוף לאחר מספר מחיקות.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s