נסיון נועז זה של הנוסעים לתבוע את ארץ־ישראל הצליח לפי שעה

5 בנובמבר, בבוקר

בלב ים בין יפו ואלכסנדריה באנית תפוחי־הזהב האנגלית "דַנְדּי.

רק עתה רואה אני את שליחותנו כגמורה, ואכן התוצאה טובה למדי.

בא״י בערה האדמה תחת רגלי. אילו היתה הממשלה התורכית מחוננת קורטוב ראית־הנולד במובן המדיני, היתה מוכרחה לסכל את מחשבתי בפעם הזאת. מאז בואי לקושטא היתה לה שעת־כושר, שאולי לא תשוב עוד לעולם. היא היתה צריכה רק לגרשני מן הארץ.

או שהיתה יכולה לעשות זאת ביתר קיצור. לשלח בי ז׳נדרמים מתחפשים כשודדים, להתנפל עלי ולהעבירני מן העולם.

אבל חוסר־הבנתם של האנשים כלפי רעיוני לא רק מזיק לי תכופות, אלא גם מביא לי תועלת. אין מבינים את תכניתי, ועליכן מעטים המסייעים לה והמפריעים בעדה.

הממשלה התורכית נתנתני להמשיך את נסיעתי עד הסוף; ואם הנחותי אינן מטעות אותי, הנני נחשב כבר היום גורם מדיני.

אחת הסגולות המיחדות את נסיעתי היא גם זו, שמאז 19 באוקטובר אינני יודע דבר על המתרחש בעולם. במקומות אלה אין עתונים, המברקים מתקבלים אחרי ארבעה או חמישה ימים, המכתבים נמסרים במקרה או שאינם נמסרים כלל.

הרי שאין לי מושג, אם משלחתנו עשתה איזה רושם בעולם המדיני; ואם כן, מה הם הפירושים שניתנו לה.

[…]

היום האחרון ביפו היה בלתי־נעים במידה שאין למעלה ממנה. באו כל מיני קבצנים ומרגלים. רושם רע מאד עשה הרופא הרוטשילדי מזיאה, שנדחק ובא אלינו, ואשר נודע לנו, כי הוא הציגני ככלי־שרת של המיסיון היהודי האנגלי.

על־כן הלכתי אתמול בבוקר —[1] Sans crier gare — עם וולפסון אל הנמל, שטתי בסירה אל אנית־המשא האנגלית הקטנה "דנדי" (מטענה הוא רק 350 טונה); ובראותי כי חמשה יוכלו למצוא בה מקום, ואפילו מקום רע, הזמנתי את המקומות ושלחתי את וולפסון ליבשה להביא במשך שעה את כל החבורה עם כל החפצים.

אני בעצמי כבר נשארתי באניה, מחוץ לחברת בני־אדם כמנדל קרמר [2]… הרחק מכל הבריות שמתוך כונה טובה או רעה עלולים היו לגרום לי קשיים אצל השלטונות המושחתים של התורכים — כדי להציל את היהדות הנתונה בסכנה, כדי להשתכר שלושים שקלי־כסף, כדי לזכות בעיני הפחה או בעיני רוטשילד.

רק בקליפת־אגוז זו, אניָתי, שכפי המשוער תצא במחולות בגאות הים, הרגשתי את עצמי בטוח מרע, ונזכרתי בהפלגה השניה על פני הבוֹדֶנזֵי[2] שעברה בשלום.

[…]

ועם כל התלאה שבנסיעה זו אני מרגיש את עצמי בטוב, בשימי אל לב, כי נסיון נועז זה של הנוסעים לתבוע את ארץ־ישראל הצליח לפי שעה.

***

[1] צרפתית – ללא אזהרה.

[2] מנדל קרמר – בעל בית מרקחת בשכונת מאה שערים. ככל הידוע שימש כסוכן עבור המשטרה העות'מנית. הרצל מציין ביומן שקרמר עקב אחרי המשלחת הציונות במהלך ביקורה בארץ.

[2] Bodensee – שמה הגרמני של ימת קונסטנץ, בגבול אוסטריה, גרמניה ושוויץ. מקור הביטוי בבלדה Der Reiter und der Bodensee (הרוכב והבודנזי) שחיבר גוסטב שוואב. רוכב הממהר בדרכו מתכוון להגיע לאגם ולחצות אותו בסירה. מכיוון שהגם קפוא ומכוסה שלג, הוא לא מבחין בקו החוף, וחוצה ברכיבה את מה שטעה לחשוב שהוא מישור חשוף. כאשר אנשים ניגשים לברך אותו על הצלחתו לאחר שהגיע לחוף השני, הוא מבין את גודל הסכנה שבה היה נתון, ומרוב הלם צונח מסוסו ומת. הביטוי מתייחס למעשה נועז שהעושה אותו לא מודע בעת המעשה עד כמה הוא מסוכן. נראה שהרצל משתמש בו במקרים בהם הוא מרגיש שפעולתו הציונות מביאה אותו למצב של סכנה לחייו.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s