עיני מלאו דמעות בראותנו את הרוכבים הזריזים והאמיצים האלה

29 באוקטובר

עלי עוד לרשום את הקורות למן שלשום, עת יצאנו את ראשון־לציון. לפני הצהרים עזבנו את ראשון. מרחק כחצי שעה משם נמצא כפר־היהודים ואדי אל חנין[1]. שם קיבלו את פנינו כל התושבים. ילדים שרו; זקן הגיש לי פת ומלח ויין, פרי אדמתו. אנוס הייתי לבקר כמעט בכל בתי האכרים.

נסענו הלאה. גדוד פרשים השתער לקראתנו לפני מושבת רחובות, כעשרים בחורים, שערכו לפנינו מין "פנטזיה"[2], הריעו בשירים עבריים וסבבו כעדת דבורים את עגלתנו. עיני וולפסון, שנירר, בודנהיימר ועיני אני מלאו דמעות בראותנו את הרוכבים הזריזים והאמיצים האלה, העשויים להיות גלגולם של הנערים מוכרי־המכנסים. הידד! קראו בקול ונישאו בדהרה על סוסיהם הערביים בדרך השדות. לי הזכירו את רוכבי Far-West שבערבות אמריקה, אשר ראיתי יום אחד בפריז.

ברחובות היתה ההפגנה עוד גדולה מזו; כל התושבים חיכו לי ערוכים שורות שורות. הילדים שרו. לפי אמצעיהם של עניים אלה, היתה זו קבלת־פנים מלכותית.

[…]

 

***

[1] נס-ציונה.

[2] "פנטזיה" – מין מופע רכיבה בדואי.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s