אני יוצא לדרך כה רחוקה, ואולי גם לא בלתי־מסוכנת. […] אבל חובתי היא לנסוע.

14 באוקטובר

ברכבת האורינט לקושטא. לפני סופיה.

[…]

הפרידה מאת אהובי היתה הפעם קשה מאד. יכולתי לשבת בשלוה בביתי היפה, אצל ילדי הנאוים, שימי נעוריהם היפים ביותר הולכים וכלים, ואני איני מתענג עליהם, הגדֵלים, ואין אני מתבונן בחמדת גידולם. אני יוצא לדרך כה רחוקה, ואולי גם לא בלתי־מסוכנת. גם הזהר הזהירוני, כי בארץ־ישראל יבקשו את נפשי. האזהרה באה מאת בן־יהודה בידי ד"ר וֶרנֶר.

אבל חובתי היא לנסוע.

נזדעזעתי מאד בעת הפרידה, כשהורי הטובים בכו. הם יהיו היחידים שלא יקבלו תנחומים, אם לא אשוב מדרכי, אם אהיה אחר־כך לאישיות היסטורית, לא יתנחמו בזה זקנַי המסכנים.

הם בירכוני שניהם בצאתי. ישמור אלוהים את בריאותם ויהי רצון שנתראה בשמחה!

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s