אולי הדבר הזה, שאני רושם כעת, הוא המענין ביותר בספרים האלה: איך האגדה שלי נוצרת

15 ביולי, פולקסטוין

באָרזי אתמול בבוקר את חפצי הפתיעני ביקורו של איש־כישור. זהו המורה היהודי־הרוסי העני, אשר נאומו הז׳רגוני באסיפה שבאיסטאנד נגע מאד אל לבי והלהיב את יתר השומעים.

היו לי רגשות מיוחדים על במת הפועלים ביום הראשון. ראיתי והאזנתי איך נוצרת אגדת אישיותי. העם הוא רגשני; ההמונים אין ראייתם בהירה. נדמה לי, שכבר עכשיו אין להם מושג ברור עלי. אד קל מתחיל מיתמר מסביב לי. אולי יהיה לעמוד־ענן אשר בו אתהלך.

אך אם שוב אינם רואים את קווי פני בבהירות, הרי הם מרגישים, כי כונתי לטובתם, וכי אני הנני איש העניים.

אמנם, יש לשער, כי הם מקדמים באהבה פני רמאי חרוץ החורש רעה כמו את פני, שאינם טועים בי.

אולי הדבר הזה, שאני רושם כעת, הוא המענין ביותר בספרים האלה: איך האגדה שלי נוצרת.

ובשעה שהאזנתי לקריאות האנשים הדבקים בי ולאמרותיהם המוטעמות על הבמה העממית הזאת, החלטתי בלבי החלטה במרצה ואמיצה להיות תמיד ראוי יותר ויותר לאמונם ולאהבתם.

כרזת הזמנה לאסיפה בקלוב הפועלים

איש־כישור בא איפוא אתמול להציע לי יסודה של הסתדרות, שתכיר בי כבראש. באיסטאנד יתחברו מאה אנשים, יאספו חברים בכל הארצות וינהלו את עבודת הפרסום לשם מדינת היהודים.

הצעה זו קיבלתי; וכאשר בא די האז, הרוצה להיות ״מזכיר הכבוד״ שלי, הצעתי להם את שם ההסתדרות: The Knights of Palestine. אך אני מוכרח לעמוד מבחוץ, שכן אין אני רשאי להיות חבר של אגודה לתעמולה.

די האז הבין את הדבר והסבירו לאיש־כישור: אני רוצה לאסוף את העניים כדי ללחוץ על העשירים הקרים והמהססים.