מאמין אני ביהודים, אני שהייתי קודם פושר, וגם עתה אינני אדוק!

21 ביולי

היום קבלתי מכתב טוב מאת גידמן. עניתיו מיד כדברים האלה:

ידיד נכבד ונעלה!

ירשני לכנותו כן אחרי מכתבו. מכתבו גרם לי שמחה רבה!

עתה אני רואה, כי עיני לא הטעתני, בראותי בו את אחד האנשים היפים למפעלי. עתה רוצה אני לברר לו ברמיזה, למה דרשתי בחזרה את מכתבי. הדבר קרה ברגע של ״ירידה״ נוראה, שנגרמה לי על-ידי אחד מידידי כאן, הראשון והיחידי, שגליתי לו את תכניתי. כשהראיתי לו את המכתב, ששלחתי לכבודו ביום אתמול, אמר לי: ״גידמן יחשוב אותך למשוגע, ילך תיכף אל אביך ויספר לו, והוריו יהיו אומללים. הדבר הזה יגרום לך, שתהיה מגוחך או טרגי״… רק לאחר שיודע לו כל מה שיש את נפשי לעשות – והוא יידע את הדבר, כי עתה אני מרגיש את פעימת לבו היהודי והאמת עם לבי אני – יבין, מה קשה היה המשבר אשר בא עלי, אחרי כל חבלי-הלידה הנמרצים שבהם חוללתי את התכנית הזאת, בשעה ששמעתי את הדברים האלה מפי ידידי הנאמן והמסור. מסוגל ומוכן אני להקריב את חיי לטובת היהודים, אבל עלי לצמצם את הקרבן באישיותי אני. לא כן יהיה הדבר, אם יחשבוני כ״משוגע״. בזה יחשך ערב חייהם של הורי ויבולע לעתיד ילַדי.

מובן, שלא הייתי בעיני כמשוגע, מפני שידידי הישר, אך החי בתוך תנאים צרים והשגותיו אינן גבוהות, לא הבין לרעיוני. אבל מוכרח הייתי לאמר לנפשי: זהו הטפוס הממוצע של היהודים המשכילים. הוא מכיר אותי, נותן בי אמון, מכבדני ואוהבני – ואם הוא חושב כך, מה יאמרו אחרים! הוא מראה לי כמה עבה היא החומה, שאני רוצה להבקיע בראשי… לא יתכן איפוא לעשות את הדבר, כמו שציירתי לעצמי. ועל-כן דרשתי את מכתבי בחזרה.

אבל מעצם הדבר לא התיאשתי. בקשתי לי צורות-הגשמה אחרות.

שתים הן. האחת היא – אגרתי אל הקיסר הגרמני. ניתנה לי היכולת ע״י אחד ממכירי למסור לו את האגרת.

[…]

אם לא אגיע אל הקיסר, אין לפני אלא צורת-ההגשמה האחרונה: הדמיונית.

אספר ליהודים אגדות ותורות, שילמדו להבינן לאט-לאט, במשך חמש, עשר, או עשרים שנה. אטמון את הזרעים באדמה. הרי זה נפלא, מחוכם, יאה למשורר. רק אחת אירא: עד אשר יעלו הזרעים, ימותו כולם ברעב. כן, רק במכאוב אעשה זאת, כי תכניתי אינה דמיון. עתה קבלתי את מכתבו. אחרי שיידע הכל, רק אז יבין, כמה הוציא הוא מלים מלבי ואני מלבו. אולם לא! לא בודדים אנו. כל היהודים חושבים כמונו! מאמין אני ביהודים, אני שהייתי קודם פושר, וגם עתה אינני אדוק! ״המכות אשר נוּכּה תהיינה לנו הוכחה״.

[…]

כבר פעם אחת זעזעני סירובו לבוא לעיר קוֹ, כשקראתי לו לשם ענין היהודים(!). אל נכון היה משתומם, כשבעל-מחזות-השעשועים, הפיליטוניסטן, בקש לדבר אתו על ענינים רציניים. ועתה, המאמין הוא כבר? המרגיש הוא בכל מלה שאני כותב, שיש לי לומר לו דבר-מה חשוב, מכריע?

אין לי צורך ביהודים העשירים – אבל יש לי צורך באנשים! לעזאזל, אלה הם יקרי-מציאות! זה היה המשבר, שהביא עלי ידידי הישר. רגע אחד התיאשתי מן האפשרות, למצוא בין היהודים אנשים. אך התגברתי על המשבר, עוד לפני התקבל מכתבו התגברתי עליו, כי מתבונן אני אל סבלות אחינו בכל הארצות בשים-לב ובכל יום. מאמין אני, שלחץ כזה מוכרח להפוך את הפחותים שבפחותים לאנשים. עד עתה חסרה היתה התכנית. והנה נמצאה התכנית!

הנני מדבר את דברי בענוה גמורה. מי שמתכון בדברים כאלה לטובת עצמו, אינו כדאי שיתעסק בדברים כמו אלה.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s