לפי הכרתי אפשר בהחלט להשתמש ביום עבודה של שבע שעות […] ה״חברה״ תאסוף נסיונות חדשים ועשירים שיהיו לברכה גם ליתר גויי הארץ.

13 ביוני

לפמליא[1][2]:

[…]

עקרון הבניה הוא שנבנה בעצמנו ובהנהלתנו את מעונות הפועלים (ואני מתכוון בזה למעונות כל עובדי-הכפים). בשום פנים אין אני חושב לדוגמה את הקסרקטין של הפועלים בכרכי אירופה או אותן הדירות הפעוטות והעגומות המקיפות בשורה ישרה את בתי החרושת. אמנם גם בתי-הפועלים שלנו מוכרחים להיות דומים זה לזה – שכן נוכל לבנות בזול רק אם נכין את חמרי הבניה בכמויות גדולות ובאופן שוה – אך כל הבתים הבודדים האלה עם גניהם יתלכדו לגוף כללי ויפה.

יום-העבודה הקבוע הוא של שבע שעות; אין זאת אומרת, כי בכל יום כורתים את העצים, חופרים באדמה, מובילים את האבנים, בקיצור, עושים את מאה העבודות רק שבע שעות ביום. לא. יעבדו ארבע עשרה שעה. אך משמרות הפועלים יתחלפו בכל שבע שעות וחצי. הארגון יהיה צבאי לגמרי, עם דרגות, עליה מדרג לדרג ופנסיה. להלן אבאר היכן אקח את הפנסיה.

אדם בריא יכול לעשות שלוש שעות ומחצה עבודה מרוכזת מאד. אחרי הפסקה של שלוש שעות ומחצה – שהוא מקדישה למנוחתו, למשפחתו ולשיעורי-השתלמות – הוא רענן שוב לגמרי. כוחות-עבודה כאלה יכולים לחולל נפלאות.

יום־עבודה של שבע שעות! אני בוחר במספר שבע, מפני שהוא קשור במושגים עתיקים של עם ישראל ומפני שהוא נותן לנו ארבע עשרה שעות עבודה – יותר אין היום מכיל. לפי הכרתי אפשר בהחלט להשתמש ביום עבודה של שבע שעות (ז׳יל גֶסד[3] מדבר על חמש שעות). ה״חברה״ תאסוף נסיונות חדשים ועשירים שיהיו לברכה גם ליתר גויי הארץ.

(ע״י שיטת-הצדקה שלי, המורכבת במקצת, מסודרות גם האלמנות).

את הילדים מחנכים אנו מלכתחילה כפי צרכינו. על זה אין אני מדבר כעת.

העזרה ע״י עבודה:

טיבה הוא שנותנים לכל עני unskilled labour, עבודה קלה שאינה דורשת לימוד, כגון הקטנת עצים, הכנת חבילות של זרדים שבהם מבעירים את האש בבתי פריז. זוהי מין עבודה לאסירים לפני הפשע, היינו בלי שלילת הכבוד.

איש אינו אנוס עוד לפשוע על פת לחם, אם ברצונו לעבוד. אין מקום להתאבדות מתוך רעב. זוהי בכלל חרפתה האיומה ביותר של התרבות, שבה זוכים הכלבים למגדנות משולחן העשירים.

עזרת-העבודה נותנת עבודה לכל. האם יש לה שוק למכור את כל תוצרתה? לא, מכל מקום, במידה בלתי-מספיקה. כאן הלקוי שבמבנה הקיים. עזרה זו פועלת תמיד בהפסד. אלא שהיא מוכנה לכך. הרי היא מוסד של צדקה. הנדבה היא פה בהבדל שבין הוצאות התוצרת ובין המחיר שמקבלים תמורתה. במקום לתת לעני עשרה סנטימים, נותנת היא לו עבודה, והיא מפסידה בה את עשרת הסנטימים.

אך העני שעלה לדרגת פועל מכובד מרויח 1 פרנק ו-50 סנט ליום. בעד 10 סנט – 150! התבינו את פשר הדבר? פירוש הדבר הוא כי הנדבה תגדל פי חמישה עשר. זאת אומרת, ממיליארד אחד נעשה חמישה עשר מיליארדים! אמנם, העזרה מפסידה את עשרת הסנטימים. אך לא תפסידו את המיליארד, אלא תשלש אותו.

כל זה ייעשה על פי תכנית גדולה הקבועה מראש.

 

[…]

***

[1] מכאן ואילך עד סוף הספר הראשון רשום על ההעתקה שנעשתה בידי אבי הרצל: נאום אל הרוטשילדים.

[2] הנאום אל הפמליא [המועצה של משפחת רוטשילד] או "הנאום אל הרוטשילדים" לא נישא בפני משפחת רוטשילד. בסופו של דבר הוא היווה טיוטא לחוברת "מדינת היהודים".

[3] ז'יל גֵד – עיתונאי ומנהיג סוציאליסטי צרפתי.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s