איך הגעתי מרעיונות הרומן אל הרעיונות המעשיים – דבר זה הוא כחידה בעיני

הוחל בפריז, באביב שנת תרנ״ה (1895)

[…]

לפני חג הפסח באתי בדברים עם דודֶה. פעם אחת נתגלגלה השיחה גם על היהודים. הוא הודה, כי הוא אנטישמי. אני הסברתי לו את נקודת-הראות שלי, ושוב באתי לידי התלהבות. (ממה שאפשר להסיק, כי בעצם הנני אדם שהדיבור מביאו לידי מחשבה). כשאמרתי לו, שברצוני לכתוב ספר על היהודים ולטובתם, שאלני: רומן?

לא, עניתי: מוטב ספר בשביל הגברים!

אך הוא ענה: הרומן מפליג למרחק גדול יותר. ראה נא: ״אוהל הדוד תם״ לביטשר סטו.

ואני הוספתי לנאום עד שנתרגש גם הוא ואמר לבסוף: ״כמה זה יפה, כמה זה יפה״.

ע״י כך התחלתי שוב לפקפק בנוגע ל"מצב היהודים" ושבתי לחשוב על הרומן. אלא שעתה לא היה עוד שמואל כהן – היינריך כּנָא הדמות הראשית. בתכנית הראשונה נועד הפרק האחרון לתאר את מצבי-הרוח שקדמו להתאבדותו של שמואל. הוא טייל לעת ערב ברחוב אונטר דן לינדן, בברלין, ובכוח המיתה הקרובה הרגיש את עצמו חזק מכל. הוא הסתכל מתוך לעג בקציני הצבא מן הגווארדיה, שהיה יכול להמית מהם את מי שרצה. באותה שעה שהחליט למות מרצונו, היה הוא השליט. הוא התהלך גֵא ותקיף, עד שהכל סרו מפניו בלי-משים הצדה. דבר זה נוסך עליו שוב שלווה, והוא הולך דומם הביתה ושם קץ לחייו.

בגירסה החדשה עוד היה שמואל רפה-האופי אך ידיד אהוב מאד ל"גיבור" שמתוך מקרי-חייו בא לידי גילוי ארץ הבחירה, לפי האמת – מייסד אותה.

בספינה, העתידה להסיע לחופים חדשים אותו ואת חֶבֶר שרי-הצבא לחיפוש הארץ, הוא מקבל מכתב-פרידה מאת שמואל, זמן קצר לפני הפלגת הספינה. שמואל כותב : ״נערי החביב והטוב, בשעה שהנך קורא את מכתבי, הנני מת״.

אז שולח גיבור הרומן את אגרופו, שהמכתב מתקמט בו, אל לבו. אך ברגע השני אין בו כי אם חימה.

הוא נותן צו להפליג, ואחר ניצב הוא בראש הספינה, במקום שהיא חוצה את המים, ומביט נמרצות למרחקים. אי-שם נמצאת ארץ-הבחירה.

והוא לוקח את המכתב, המכיל לכאורה פיוסי-אהבה וידידות נאמנה, וקורא לתוך הרוח: ״טיפש, מנוּול, רשע! חיים אבודים – ושלנו היו!״

איך הגעתי מרעיונות הרומן אל הרעיונות המעשיים – דבר זה הוא כחידה בעיני, אף כי זה קרה בשבועות האחרונים. זה אירע בלא-יודעים.

ואולי אין אלו כלל רעיונות מעשיים ואני שם עצמי לקלסה בעיני הבריות, בדברי אליהם ברצינות. הרי אני מתהלך רק ברומן ?

אבל אף כך כדאי לכתוב לזכרון מה שהגיתי בימים האלה ומה שאני מוסיף להגות.

[…]

***

[הערת העורך: את יחסו של הרצל לשאלת הייאוש וההתאבדות, והמחשבה לנצל אות הייאוש ככוח בונה ניתן לראות ב"פונדק האנילין" – מסיפוריו הקצרים היפים ביותר, שהתפרסם בעברית בכך "סיפורים" של כתביו. מעניין לראות את הדימיון לרעיונות הייאוש והכפירה בהגותו של א.ד. גורדון].

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s